התחזקות המלווה בהמון נסינות וקשיי'ם.

בס"ד ליקבה"ו

שלום לך שואלת יקרה,

כל כך כאב לי לקרוא על הצער שאת עוברת ועל הקשיים שאת חווה. הקשיים שאנחנו עוברים הם בהחלט משימה מאוד לא פשוטה. אבל הכי קשה, שבתוך הקשיים מדברים איתנו על זמנים טובים יותר. הרי, קשה לנו עכשיו, אז מה אם בסוף יצא מזה טוב, עכשיו מרגישים את הקושי. וזה כואב. מאוד. מאוד...
וזו טענה אמיתית. והאמת שגם צודקת במידה מסויימת.
אבל חשוב שנדע שהכל בעולם הזה זמני. וכמו שאין לנו תמיד עליות, גם הירידות לא תמידיות. גם הסבל נגמר בסוף. הוא כואב. אני לא מתכחש לכאב הקשה הזה. אבל גם לו יש סוף. וסוף משמח. אבל העיקר היא הסבלנות. לחכות שהוא יעבור.
ומה עושים בינתיים? הכי חשוב זה להחזיק מעמד. כשאדם נמצא בבוקר, כשהעולם מאיר לו, אז הוא יכול להגיד את חסד ה´. להגיד בבוקר חסדך. אבל כשאדם נמצא במצב של מצוקה, אסור לו להתכחש אליה. אז הוא צעיר לרדת למינימום שהוא צריך. "ואמונתך בלילות". ודווקא מהמינימום הזה הוא יעלה למעלה. כי המינימום הזה נוגע בכל נקודות הבסיס שלנו. אדם צריך להתחזק בזה שזה מה´. בדיוק כמו שאת עושה. צריך להתחזק מזה שה´ עושה הכל רק לטובתנו, וממנו יצא הדבר. ורק הדבר הזה יחזק אותו בשעת המשבר, אך הרבה יותר מכך- הדבר הזה עצמו גם יוציא אותו מתוך הבור שאליו נפל.
טבע האדם שהוא נע בין הגאווה, של כוחי ועוצם ידי, לבין היאוש, של אין לי יכולת ואני קטן. אך מה שהוא לומד ממקרי החיים, מהעליות ומהירידות, שבכל יום מתחדשות כמו השמש שעולה ושוקעת, וכמו הלילה שיורד ולבסוף נעלם, מה שהוא לומד מאי היציבות העצמית שלו, שהוא קטן, אבל ה´ איתו. הוא בפני עצמו "מה אני". הוא בפני עצמו "עפר ואפר". אך עם הקב"ה "וראו כל עמי הארץ כי שם ה´ נקרא עליך ויראו ממך". אז באה העוצמה והחוזק הפנימיים שלו.
וזה אפשרי רק ע"י ירידות.
והירידות כואבות. כואבות מאוד. אך הן מתנה מה´, שנזכור, שלא לנו הכוח, ואין בידינו לעשות הכל. לעשות את מה שבידינו, ולזכור שהעיקר ביד ה´. רק כשאנחנו איתו אנחנו מסוגלים.

את יכולה בשמחה לפנות אם יש לך תגובה, או על כל שאלה ובעיה, או אלי, או למשיבים האחרים, דרך הטלפון של המוקד, האתר או האימיילים הפרטיים. בשמחה ממש!

בהצלחה רבה רבה, שנזכה להגאל בקרוב ממש, בפרטיות ובכלליות,
עדיאל