השבט שלי מידרדר בתחום של ''בנים בנות''

שלום לך.

התיאור שלך בהחלט משקף נאמנה את מה שקורה לחניכים בסניפים רבים, בגיל שבו מתחילים לגלות יותר מקרוב את בני ובנות המין השני. הגילוי הזה והרצון להתקרב יכולים ללבוש צורות שונות, והתוצאה יכולה להיות מבלבלת, מביכה ומלאה בתהיות. כפי שאת מתארת, גם הלכידות והגיבוש הפנימי בקבוצת הבנות יכולה להיפגע. הפנייה אלינו בנושא היא צעד חיובי בהתמודדות עם השינוי הזה, וכמובן שגם הרצון שלך להימנע מהיסחפות לא מבוקרת הוא ראוי לציון.


אז לפני הכל חשוב להתחיל בהכרה בכך שמה שעובר עלייך ועל הבנים והבנות בשבט הוא תהליך טבעי מאוד ונורמלי מאוד. ההתבגרות כרוכה גם בסקרנות לגבי המין השני וברצון לבחון את יחסי הקירבה שיכולים להתקיים בין בנים לבנות, גם במישור האישי יותר וגם ברמה החברתית הכללית. כך שלמעשה השאלה שלך לא מצביעה על תופעה "בעייתית", אלא על התפתחות חדשה שצריך לדעת איך להתמודד איתה על מנת להפיק ממנה את המיטב. לשם המחשה, תארי לעצמך מכתב שיכול להגיע אל "חברים מקשיבים" מבחור שכותב שכאשר הגיע לגיל 18, לפתע הלבישו אותו בבגדים משונים, פקדו עליו לישון באוהל, לסחוב משאות כבדים, והגרוע מכל – גם יורים עליו. על פניו זה נשמע נורא ואיום, אבל כיוון שאנחנו רואים את התמונה הגדולה, ומבינים שהבחור פשוט הגיע לשלב שאנו מכנים "שירות צבאי", אנחנו יודעים להתייחס לכך כשלב ידוע מראש ומתוכנן במסלול חייו. כמובן שעדיין יש סיבה לדאגה: במהלך המסלול מהקשה הוא צריך לשמור על עצמו, לעמוד ביעדים, להשתלב בחברה חדשה, וכו´. על כן נעשה כמיטב יכולתנו כדי לספק לו סיוע והדרכה במהלך הדרך שמצפה לו.


אפשר לקרוא בשורות שאת כותבת שיש כאן דילמה: מצד אחד, הרצון להשתלב ולהיות "אחת מהחבר´ה", ומצד שני לא לפעול בניגוד למצפון הפנימי ולערכים שבהם את מאמינה. כדאי לזכור שאותו איזון שכולנו שואפים מאליו בתחומים שונים הוא לא נקודה אחת קטנה על פני הרצף, אלא טווח די רחב שאפשר לנוע בתוכו. לשם המחשה, זה קצת כמו ההבדל בין הניסיון לקלוע עם כדור אל חישוק במגרש כדורסל לבין בעיטה של כדור אל שער במגרש כדורגל. בהנחה שאף אחד לא מפריע לנו, קל הרבה יותר להכניס את הכדור אל השער הרחב מאשר לקלוע אל החישוק הקטן הרבה יותר. אין נוסחה אחת מאוד מדויקת להתנהגות שאליה אנחנו שואפים. אנחנו מכוונים אל איזור כללי, שמתאים לנו, ובתוכו מתקיים האיזון שאליו אנחנו שואפים.


ואחרי שתי האמירות הכלליות הללו, מה בתכל´ס אפשר לעשות?


[1. ערנות ותשומת לב]
כדי להתמודד עם בעיה או אתגר, צריך בראש ובראשונה להיות מודעים אליהם. בנוסף למודעות צריכות להופיע גם אכפתיות ומוטיבציה לפתור את הבעיה או להתמודד עם האתגר. כפי שניתן להבחין בקלות, השאלה שלך מבטאת הן מודעות וערנות והן אכפתיות ומוטיבציה, וזה כמובן מצוין. כדאי כבר עכשיו לסמן לעצמנו שגם בהמשך הדרך, חשוב לשמר את אותה ערנות ואת אותה נחישות להתמודד עם בעיות סבוכות, גם אם לא תמיד נצליח במשימה. העמדה האכפתית כשלעצמה, זו שאומרת "זה חשוב, זה משמעותי, זה מצדיק חשיבה ומאמץ", משקפת עמדה מוסרית ששומרת עלינו ומכוונת אותנו, גם אם לא תמיד המאמץ הזה יצליח במאת האחוזים.


[2. לאחד כוחות, לא לפעול לבד]
האתגר שאת משרטטת בשאלה הוא אתגר חברתי, שנובע מנסיבות חברתיות ומהקשר חברתי. אתגר חברתי מחייב פתרון חברתי – את לא יכולה לפתור אותו לבד. את מתארת סוג של לחץ חברתי שמופעל עלייך ועל חברותייך. לכן אחד הצעדים שניתן לנקוט הוא פשוט להפעיל לחץ חברתי מסוג אחר, שיוביל אותך וחניכים אחרים בשבט אל אזורים נעימים ונכונים יותר בעיניכם. את יכולה לשתף כמה חברות – ורצוי מאוד גם כמה מהבנים בשבט – במחשבות שלך בנושא, ולחשוב יחד איתם כיצד אתם יכולים להצליח בעצירת הסחף ובעמידה על העקרונות שלכם אל מול ה"הידרדרות" של חלק מהחניכים בשבט. התמיכה ההדדית של הקבוצה הזאת יכולה גם לסייע לכם לא להתפתות ברגעים קשים ולעמוד בלחץ שאחרים מפעילים עליכם.

[3. לא להגיב, ליזום]
המצב שאת מתארת הוא שהחניכים ש"מתערבבים" יוזמים כל הזמן פעילויות ואירועים, ואילו החניכים ה"נמנעים" (ואת ביניהם) מנסים למצוא דרכים להימנע מהשתתפות באותם אירועים מבלי לסמן את עצמם כ"חנונים" או כלא שייכים לקבוצה. במקום להיות כל הזמן בצד המגיב והמתגונן, את והחברים שמרגישים כמוך יכולים ליזום בעצמכם אירועים ופעילויות, כאלה שמתאימים לכם ושאתם מרגישים בנוח להשתתף בהם. העובדה שאתם חניכים בתנועת נוער פותחת בפניכם המון אפשרויות לפעילויות שמאפשרות ערבוב מסוים בין בנים לבנות מצד אחד, ושמירה על צניעות, כובד ראש ואווירה הולמת ומכובדת מצד שני. זאת בניגוד לפעילויות על טהרת ה"פנאי", כמו קומזיצים או מסיבות, שבהן יש מדרון חלקלק יותר מבחינת שמירה על ערכים ונורמות. כשאת נמצאת בקבוצה שלא רק פוסלת יוזמות של אחרים אלא יוזמת בעצמה דברים כיפיים ומעניינים שניתן לעשות, את מחזירה אלייך חלק מהכוח ורוכשת את היכולת להשפיע על עיצוב דמותו של השבט. גם אם לא כל השבט ייענה לקריאה ויגיע, עדיין אותם חניכים שיגיעו מצטרפים לקבוצת הלחץ שמציבה אלטרנטיבה לאלה שלא מרגישים בנוח במפגשים שיש בהם קלות ראש וערבוב מופרז (לפי ההרגשה שלכם) בין המינים.


[4. לא לחנך, לא להטיף]
מהשאלה שלך עולה לא רק הקושי שלך באופן אישי למצוא את מקומך בשבט תוך שמירה על עקרונותייך, אלא גם הדאגה לבנות האחרות ש"מידרדרות", ושאולי לא ממש אכפת להן מהמצב. גיל ההתבגרות מלווה בנטייה חזקה מאוד לאוטונומיה ולעצמאות אישית. הנטייה הזאת מלווה לא אחת ב"בדיקת גבולות" וברצון להתנסות במצבים קיצוניים מבחינה חברתית, שבהם יש הפגנת אומץ ותעוזה, יחסית לנורמות המקובלות באותו מקום. כך שנקודת המבט שמבהירה עד כמה הדברים חמורים או "מסוכנים" עלולה לא רק להיות לא יעילה אלא גם להחריף את המגמה הנוכחית.
לכן כדאי לא לנתק מגע עם הבנות, אבל גם לא לבקר אותן ולשכנע אותן שהן טועות. כדאי למקד את האנרגיה בהצבת אלטרנטיבות, שיוצרות גם מרחב שאפשר להיות בו בקשר מסוים עם הבנים, וגם כזה שפוטנציאל ה"הידרדרות" בו הוא קטן יותר ממה שקורה כרגע בשבט. אגב, בהחלט אפשר לקיים גם פעילויות נפרדות, אבל חשוב לזכור שללא מידה מסוימת של פעילות מעורבת (מכובדת ומותאמת לערכים ולעקרונות שלך), לא תצליחו כנראה להציב אלטרנטיבה משמעותית לפעילויות המעורבות של השבט, אלו שאינן לרוחך.


[לסיכום:] הקשר בין בנות לבנים, שמתפתח ומתהדק בחברה ובתנועת הנוער המעורבת בגיל ההתבגרות, משקף מצד אחד נטיות בריאות ונורמליות, ובאותה נשימה מהווה אתגר שמחייב חשיבה יצירתית כדי להגיע לאיזון אופטימלי בין הרצון בקשר מצד אחד לבין העמידה על העקרונות והערכים שלנו מהצד השני. לצורך כך חשוב לשמור כל הזמן על ערנות ותשומת לב, ולהזכיר לעצמנו שגם אם זה לא תמיד "מצליח לנו", עדיין יש חשיבות לחזון ולמטרה כשלעצמה. חשוב גם לגייס בני ברית כדי לא למצוא את עצמנו לבד במערכה, וכדי להיות מסוגלים ליזום יחד איתם פעילויות ואירועים שמתאימים לנו, ולא רק להגיב ולפסול יוזמות של אחרים. היוזמה מאפשרת לנו להימנע מהטפות וממריבות עם חברי השבט האחרים, ובמקום זה לגייס אותם לפעולה יותר ראויה ואולי גם לא פחות מהנה מזו שהם היו יוזמים בעצמם.


"והיא שעמדה לאבותינו ולנו. שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. והקב"ה מצילנו מידם". השורות הללו אינן משקפות פראנויה יהודית מתמשכת, אלא מספרות לנו משהו על התמודדות עם קשיים משמעותיים. כשאנחנו עומדים בפני קושי או בעיה בקנה מידה רציני, מוטל צל על חלקים אחרים בחיינו, ומרבית תשומת הלב שלנו מתמקדת בבעיה הנוכחית. היא גם גורמת לאתגרים שהיו ולאלה שעוד מצפים לנו, להתגמד ולהיטשטש. אמנם יש בכך דבר חיובי, כי המיקוד מאפשר לנו לגייס כוחות ולהתמודד. אבל לעתים המיקוד גורם לעיוות של הפרופורציות, וזה גם לא עוזר במיוחד. ולכן ההגדה מלמדת אותנו שלמרות שאנחנו מרגישים לפעמים שהאתגר ה"אחד" הזה מאיים לכלותנו – זה לא ממש כך. גם בשנים הבאות נתמודד עם שלל בעיות, חברתיות ואחרות, שעלולות להיות לא פחות מסובכות ממצב הבנים-בנות בסניף. לכל שלב בהתפתחות שלנו יש את הקשיים ואת ההזדמנויות הייחודיות לו. "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", האתגר התורן תמיד יהיה שם, כיוון שיש להתגברות עליו תפקיד מכריע ביכולת שלנו להתפתח ולגייס כוחות ומיומנויות שישמשו אותנו בשלב הבא. ולכן רצוי לנסות ולהתייחס לאתגר הנוכחי כאל הזדמנות ללמידה, להתנסות בפתרון בעיות, ולזכור שגם אם במקרה המסוים הזה לא נצליח בדיוק כפי שרצינו וחלמנו, מצפים לנו בהמשך אתגרים נוספים, ויהיו לנו הזדמנויות רבות להוכיח את עצמנו ולהצליח בגדול.


בהצלחה!

אוהד
ohadspt2@gmail.com