שאלה
שלום.
רציתי לדעת מה המקום של שיקול הדעת האישי של בנאדם בקביעת הלכה?(אני מתכוון על דברים שהם בבחינת "פשיטא" והגיוניים ולא ע"פ תנאי פסיקה מסובכים)
לדוגמא: קראתי פעם מאמר שאומר שטוב שבנאדם יתאמן, ולא צריך לחשוש לביטול תורה.הסיבה: כי אדם מתאמן הוא בריא יותר ויחיה חיים ארוכים ובריאים יותר וכך יוכל בסופו של דבר ללמוד יותר תורה.
אז בקשר לסיבה, מאיפה הרב ידע שהוא יכול להפעיל את השיקול דעת הבאמת הגיוני הזה?
(והאם זה לא מצוה הבאה בעבירה?)
אני מקווה שאני מובן...
אשמח על כמה שיותר הסברים, נימוקים ומקורות!
תודה רבה!
תשובה
שלום וברכה
קשה מאוד לתת תשובה כללית על השאלה ששאלת, ובוודאי שקשה מאוד לתמוך אותה במקורות.
מדובר בעניין עקרוני ויסודי וביחס להלכה: העמדה היסודית היא שההלכה מבוססת על דרך הארץ הטבעית של העולם, ולא היא מופקדת על יצירת דרך ארץ זו, כי אם בנויה בקומה שניה מעל גבי דרך ארץ זו. על כן, אין ההלכה נכנסת לשיקולי טעם וריח, ואין היא נכנסת לשיקולי הפעילות הגופנית של האדם. היא קובעת יסודות בקומה השניה: היא קובעת איזה טעם מותר ואיזה אסור, והיא קובעת יסוד כללי של שמירה על הגוף ועל בריאותו, אולם אינה נכנסת להגדרה מהי שמירת הגוף הראויה (הרמב"ם נכנס לזה בהלכות דעות, אולם רוב מוחלט של פוסקי ההלכה כלל לא עסקו בכך, וגם לא בשולחן ערוך, וסביר להניח שהרמב"ם עשה זאת מידיעותיו כרופא ולא מכוח התורה שלמד). אלו דברים הנתונים לשיקול דעתו של אדם.
אדגיש כי אין מדובר בשיקול דעת אישי בקביעת ההלכה, כי אם בשיקול דעת אישי בקביעת דרך החיים בה אדם צריך לחיות. המקור העיקרי לכך הוא העובדה האדם עצמו – הוא נברא בצלם אלוקים, בעל יכולת בחירה, והוא פועל מכוח הבריאה הא-לוהית שהוא נברא.
כל טוב
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם