שאלה
אני דתייה ובת 14 ובזמן האחרון אני מרגישה ששני עולמות מושכים אותי לשני כיוונים שונים:העולם הדתי והחילוני.
הדתי:אני אוהבת את ה' ואני מרגישה שיש לי השגחה פרטית ואני מקפידה על הרבה דברים שאני רואה שיש לי חברות שמזלזלות בזה ואני ממש לא שופטת אותם כי לא לכולם הדברים מובנים מאליו..(על תפילה כל בוקר אני לא מוותרת אני הולכת עם חצאיות שמכסות את הברך..(לא שאני ממש דוסית אבל יש דברים אצלי שהם גבול..))
מצד שני העולם החילוני:בעולם של הדתיים כל כך הרבה אנשים מפחדים לחשוף את החלומות שלהם את הקשיים שלהם,את הרצונות את היכולות וכאלה..בעולם החילוני כל אחד עושה מה שנכון לו אם יש לו חלום מסויים אין מי שיעצור אותו..נגיד בשירה:אשה שרוצה לפתח את הכישור בשירה היא לא יכולה!כי היא צריכה להשמע להלכה שאומרת שלגברים אסור לשמוע נשים שרות כי זה יכל להכשיל אותם.וזה מתבטא בעוד דברים..יש קטע כזה לדתיים שהם מוקפים בחברה מצומצמת ביישובים וכאלה,לפחד להגיד שלי לא מתאים משהו מסויים גם אם השכן שלי חושב שזה ממש לא נכון מבחינה דתית.אני לא יודעת במה לבחור מה לעשות,כל המשפחה שלי דתייה וכן זה גם אחד הפחדים שלי..לבוא יום אחד ולהגיד להם שנמאס לי מהדת ולרדת ממנה איך משתחררים מזה???
תשובה
שלום לך צדיקה!
יישר כוח על פנייתך אלינו. עצם ההשקעה והפנייה לעזרה מראה על דחף גדול לבירור אמיתי שימצא פתרון למצוקתך, על רצון להיות שלמה עם עצמך בעבודת ה'.
אם הבנתי נכון את שאלתך- את רואה מולך את שני העולמות: העולם הדתי והעולם החילוני, את נמשכת לשניהם ושואלת איך לדעת במה לבחור.
גם אם אף אחד לא מדבר על זה- הרבה נתקלים בהתלבטות בה את נמצאת:
העולם החילוני נראה נוצץ- החילוני הממוצע הוא אדם שמטייל חופשי, לא צריך להיראות כמו שלושה קופים זה על כתפי זה שאחד שם ידיו על פיו, השני על עיניו והשלישי אוטם בהם את אוזניו. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה, הוא יכול לגור איפה שהוא רוצה, הוא יכול לפתח את כישרונותיו ללא הכתבות מלמעלה, הוא נראה מחויך ומאושר, שמח ומעונג- איזה כיף להיות חילוני.
ואילו הדתי- נראה סובל, כבול למצוות ולחוקים- יש לו נטיות ודחפים- אך הוא צריך לדכא אותם- זה אסור וזה אסור, זה מותר בשעת הדחק וזה לחלק מהדעות. ומילא רק אסור- אבל ברגע שהוא עובר על איזה איסור וסוף סוף "נהנה" יש לו ייסורי מצפון רבים ויוצא שגם מהאיסורים שהוא עובר עליהם הוא יוצא מסכן- הוא נראה מיוסר, מדוכא ומדוכדך, בוכה ומתוודה על חטאיו- איזה באסה להיות דתי.
ובכלל, תמיד שמגיע אלינו חוזר בתשובה ששנים חי בביצה החילונית יש את ההרגשה של "מה אתה משחק אותה, הרי כבר טעמת מכל תאוות העולם הזה...חכמה גדולה שאתה חוזר בתשובה.. תן לי גם ליהנות כמוך כמה שנים וגם אני איזה צדיק הדור שיטיף לאחרים.."
אכן זוהי ההרגשה. הרגשה של רבים משומרי התורה והמצוות מכל המגזרים. ההרגשה הזו מתסכלת, מנקרת ומשגעת- אבל מאיפה היא נובעת? האם זו הרגשה נכונה?
לענ"ד ההרגשה הזו נובעת מהסתכלות חיצונית ורגעית על החיים ומשיבוש בהבנה מיהו האדם- ואני אסביר למה אני מתכוון.
האדם מורכב מגוף ומנשמה.
הנשמה- היא טהורה וקדושה, צלם אלוקים, חלק אלוה ממעל. כולה משתוקקת לרצון ה'.
הגוף- כולו חומרי, ארצי, מלא בתאוות וביצרים שפלים.
בא רבש"ע וחיבר את שניהם- נשמה בתוך גוף. הנשמה מושכת למעלה והגוף מושך למטה. מאבק ארוך וממושך- וניתנה לנו בחירה חופשית-לפעמים הגוף מנצח ולפעמים הנשמה מנצחת.
כל ההבדל בלו"ז של עם ישראל ואומות העולם (שמהם מושפע הציבור החילוני) נובע מהנחת היסוד מהו הדבר העיקרי, מיהו האדם- גופו או נשמתו.
אומות העולם סוברות שהאדם הוא גופו. ולכן לשיטתם נטיותיו ותאוותיו הן דבר טבעי ונורמלי ולכן גם ישנה אצלם תעשייה מפותחת של סיפוק יצרים, נטיות ותאוות- באוכל, בעריות, באלימות ועוד. בתרבות שכזו בעלי הנטיות ההפוכות הם בעלי נטיות נורמליות וטבעיות, הבגידות בחיי הנישואין הפכו לעלילות ברומנים אין סופיים, הסרטים אלימים ומלאים בעריות (שלא נדבר על תעשיות שלמות שרק עוסקות בעריות ובגסויות) תעשיית הביגוד היא מוחצנת וארסית, מושכת, תובעת ומשכתבת אופנה חושפנית לציבור הרחב.
לעומת זאת, עם ישראל בטוח שהאדם הוא נשמתו. ולכן לשיטתו הוא מבין שחלק מהנטיות והתאוות של האדם הן של נשמתו וחלק הן של גופו. הנטיות של הנשמה הן טבעיות ואותן צריך לפתח ולהביא אותן לידי ביטוי ואילו הנטיות והתאוות של הגוף- חלקן מבורכות וחלקן זקוקות לריסון (לעיתים אלו אותן נטיות שלפעמים זקוקות לריסון ולפעמים אינן זקוקות לריסון)
ומדוע? מה הבעיה עם נטיותיו של הגוף? הנטיות האסורות על הגוף מזיקות לנשמתו של האדם. הנשמה מתכסה בקליפות, האור של הנשמה נעכר, שמחתה הטבעית של הנשמה נעלמת והיא סובלת סבל גדול.
ומי גילה לנו רז זה? רבש"ע, בורא כל נברא כל יצור וכל נשמה, שנתן לנו את תורתו שמורה לאדם מה טוב לנשמתו ומה לא טוב לנשמתו.
התורה איננה נאיבית בה בעצמה כתוב ש"יצר לב האדם רע מנעוריו" ש"אין אפוטרופוס לעריות" שעם ישראל ורבים וצדיקים נפלו וחטאו (כמובן כל אחד לפי גודלו ומעמדו). התורה מכירה את העולם הזה את הגוף ואת תאוותיו והיא היא באה להנחות אותנו כיצד להתנהג בעולם הזה כדי לשמור על נשמתנו, לתת לה להופיע בגוף ולא לתת לגוף להעכיר את אורה.
מה מזיק לנשמה? הנה, עברתי על איסור ולא קרה כלום? תראה איך החילוני הזה מאושר?
כאן הגענו להשלכות ההרסניות שיש לתרבות של אומות העולם- תרבות שמכלה את עצמה.
התרבות של אומות העולם מחפשת את הנאת הגוף. וכמו שהגוף הוא רגעי (120 שנה והוא יורד אל מעבי האדמה) גם ההנאות הן רגעיות. ואם נשים לב נראה איך שככל שעובר הזמן מייצרים תאוות יותר גדולות, יותר מספקות, יותר נוצצות, יותר מוחצנות- כל זה קורה משום שהנשמה זועקת ומחפשת למלא את חסרונה. הם חושבים שהגוף זועק ולכן הם ממלאים שוב את תאוותיו, בשלב כלשהוא הגוף מתרגל למה שהוא מקבל וכדי לחדש את ה"שמחה הרגעית" באים ונותנים לו סיפוק יותר גדול ויותר גדול (סמים כבר אמרנו?)- כך חוזר לו מעגל המוות הזה. ובאמת באמת נותר לו האדם עצוב, מדוכא נשמתו נחסמת ונדחקת יותר ויותר, היא זועקת לשוב ולחשוף את טבעה- ואין קול ואין עונה. ואז פתאום כרעם ביום בהיר מגלים איזה סלבריטאי נוצץ שהתמכר לסמים, ואחר שהתאבד- למה? לא היה לו טוב? הוא לא נהנה מזה? גופו- כן, נשמתו- ממש לא. ולכן היא כבר רצתה לצאת מהכלא של הגוף התאוותן שחסם אותה שנים על גבי שנים.
מסופר על אדם שעוזר לנוער להיגמל מסמים. יום אחד הוא יצא איתם לטייל בליפתא בירושלים- מקום שידוע שיש בו מסוממים רבים (שיכולים להישבע שהם הם המשיח) עברו להם כמה דקות של הליכה במסלול והם ראו אדם בתוך חירבה בעיצומו של תהליך נטילת הסם- כולו התענג מכל רגע והיה נראה שהוא המאושר שבאדם עלי אדמות. שאל מלווה הטיול את הנוער "תגידו ת'אמת, הוא נהנה?" ענו לו הנוער: "בטח! ללא ספק!" המשיך מלווה הטיול את ההליכה בשמורת הטבע וחזר לאותו מקום לאחר כחצי שעה. באותו מקום עמד אותו מסומם כשהוא צועק, מלוכלך מבוץ, מלא בדם נאנק למנה הבאה.. שאין לו... שאל מלווה הטיול שוב את הנוער: "הוא נהנה?" הסתכלו הנערים על המסומם בגועל ומיד ענו "ברור שלא"...
כמו שהמסומם נהנה ושמח ומאושר רק כשהוא לוקח את המנה- כל התרבות של מילוי התאוות שמחה רק בזמן סיפוק התאווה. החיים של אותה תרבות משולים לחושך שמואר בזיקוקי דינור שמאירים את החושך ונעלמים כלאחר שבאו.
בעקבות אותה תרבות- התא המשפחתי מתפרק ומלא בבגידות ובגירושין וחוסר רצון בילדים, מלא ברצח ובאלימות, בסמים ובאונס, בהתאבדויות ובאכזריות של "החזק שורד", בתחרותיות, בגאווה, כעס ומידות שפלות רבות ועוד ועוד.
לעומת זאת- עם ישראל "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" יודע שהנשמה היא העיקר ועל פי הנחת יסוד זאת מקיים תורה ומצוות ובצורה מדהימה שיורדת על לפרטי הפרטים של החיים מנתב את הנטיות של הגוף למקומות שטובים לנשמה ואילו את הנטיות השפלות דוחק ומכבה וסוגר אחר סוגר ובריח.
צער? כאב? עצבות?- כל הרגשות הללו הן רגשות הגוף הרגעיות. אך הנשמה נשארת מאושרת. בטווח הקצר (של הגוף) מורגשים קשיים, אך לטווח הארוך רואים תוצאות חיוביות.
כמובן שיצר הרע קיים גם אצל שומרי התורה ומצוות וגם בהם יש נגעים אך באופן כללי- התא המשפחתי שלהם נשמר, מתפתח ומשתכלל בריבוי ילדים, המוסר מרוסן ומנותב, המידות במגמה להיות מתוקנות, ועוד ועוד
אז אמנם בצורה רגעית וחולפת החילוני נראה מאושר- אך באמת באמת זהו גופו ונשמתו סובלת וזועקת.
אז אמנם בצורה רגעית וחולפת הדתי נראה מדוכא ועצוב- אך באמת באמת זהו גופו ונשמתו שמחה ומאושרת.
מקווה שעמדתי על ההבדל בצורה בהירה ומובנת.
ולעניינים שהזכרת:
לגבי שירת נשים-
נתחיל מזה שאין שום איסור לשיר לפני נשים. יש כמה נשים שאני יודע עליהן שהן שרו בפני ציבור של נשים- למשל מרים הנביאה וכל נשות ישראל שרו אחריה וכמו כן גם בדורנו יש נשים שהולכות בדרכיה.
התורה לא אוסר על אישה לשיר. אישה ששרה זה מעולה וטוב- אך ליד נשים ולא ליד גברים.
ומדוע אסור? התורה, שמכירה את טבעו של הגוף ואת טבעה של הנשמה יודעת לומר לנו ש"קול באישה- ערווה". ואמנם בטווח הקצר גבר לא ישמע אישה (שאף אחד לא אומר שאין לה קול יפה...) ואישה תרגיש בגופה שהיא חסומה מזה שהיא לא שרה בפני גברים- אך לטווח הארוך ישמר התא המשפחתי.
זוהי תשובה לכישרון השירה ועל הדרך הזו אפשר לענות על כל כישרון וכישרון "שנחסם" על ידי התורה.
ולגבי הסתגרות הדתיים ביישובים-
זה לא לגמרי נכון- ישנם דתיים רבים שגרים בשכנות עם שאר המגזרים בעם ישראל.
כל אחד מתאים לו דבר אחר- יש אדם שאם הוא יחיה בחברה מעורבת הוא רק יספוג ממנה- אדם כזה צריך לחיות ביישוב חממתי משהו של דוסים בלבד. (לימוד זכות חשוב על החרדים..) ואילו אדם אחר- מסוגל לחיות את חייו לצד חברה מעורבת ולשמור על אורח חייו ללא שינוי- אדם כזה יכול ללכת לגור בגרעינים תורניים או להיות גרעין תורני בפני עצמו במקום שיבחר.
זהו גם עניין של הרגשה- ישנם אנשים שקשה להם לחשוב על מגורים בחברה מעורבת למרות שהם מסוגלים והפוך.
ולכן זהו עניין אישי.
כאחד שגר ביישוב תקופה, גם ביישובים סגורים בדרך כלל האווירה היא טובה ונינוחה. אין יישוב שדומה למשנהו ואין יישוב שכל המשפחות בו דומות- יש משפחות יותר סגורות ויותר פתוחות, יותר דוסים ופחות דוסים- הכל מעורבב היטב תחת קורת גג של יישוב אחד. לכן הנחת היסוד שלך שיש פחד ביישובים הסגורים אולי נכונה רק ליישובים בודדים ממש אך לא לכלל היישובים הסגורים (וגם ביישובים שקיימים זה לא מפחיד כמו שזה נשמע וישנה שכנות טובה ושמחה)
לסיכום:
התלבטות האם להשתייך לציבור הדתי או לציבור החילוני אינה מגזרית בלבד אלא זוהי התלבטות תרבותית.
זוהי התלבטות האם לבחור בתרבות שסוגדת לגוף על ידי תאוות רגעיות וחולפות לבין תרבות שבראייה רגעית נראית תרבות מצמצת אך בראייה מעמיקה היא תרבות שנותנת את המקום הראוי לנשמה לכל נטייה ונטייה שיש לאדם- תרבות שבסופו של דבר עושה את האדם מאושר ושמח באמת בכוח ובפועל.
כמובן שיש לך בחירה. הבחירה היא שלך. גם אחרי התשובה שעניתי לך הבחירה היא לא קלה. המשיכה לשני הכיוונים חזקה.
פחד? הפחד נובע מהתעסקות בעבר ובעתיד.
אני מציע לך להתמקד במקום בו את נמצאת עכשיו ולא במקום בו את אמורה להיות בעתיד הרחוק והערפילי.
תתרכזי בבירור שיש לך עכשיו, פחד מהעתיד רק יפריע לבירור.
כשתגיעי, אם תגיעי למצב בו הפחד העכשווי שלך יתממש תחשבי מה לעשות בפועל.
שיהיה לך בירור נעים מתוך רוגע ושמחה
מקווה שעזרתי
אשמח לעזור עוד אם צריך:
המייל שלי: elronza@gmail.com
אלרון