שאלה
הרב ארז,
שלום ושבוע טוב.
היכן עובר הגבול בין הרגשת אמונת מציאות השם יתברך בכל פרט בחיים לבין מצב שבו העולם הפקר? אנסה לחדד מעט: למיטב הבנתי עד כה אמונה חזקה ואמיתית אומרת שהכל טוב, הכל לטובה, הכל כמובן ממנו יתברך. לא חסרים סיפורי צדיקים - נחום איש גמזו, רבי עקיבא, כמובן רבי נחמן ועוד. וגם אני פשוטת העם זוכה לעיתים לניצוצות של אמונה כזו בחסדי השם. פנצ'ר, עיכוב בדבר מה שאני רוצה, יחסים עם הסביבה ובאמת אני מוצאת את עצמי לאט לאט עם הלימוד מבינה ואומרת שהכל מהשם ואין מה לכעוס על כלום כי הכעס ככפירה. ובאמת רוב הפעמים "הכל נתהפך לטובה"... (יש נפילות כמובן... אך משתדלים לקום).
אולם האם צריך להאמין כך גם כאשר רואים בוודאות שנעשה כאן עוול, ניסיון ברור וחד משמעי של רמאות? איך עליי להאמין ולהתייחס ומה עליי לחשוב - על תחמנות מצד אנשים, לדוגמה? "להעמיד אותם במקום" כדי שזה לא יחזור שנית? אבל אם הכל מהשם, אז אולי צריך להתעלם? לא כ"כ ברור לי איפה הקו בין לנסות לזכות לאמונה אמיתית שלמה וטהורה ולקבל את הכל באהבה והכנעה - לבין להיות במקרים מסוימים שטיח של הסביבה ולתת לפלוני אפשרות "לדרוך" על פלוני2 או עליי ופשוט להתעלם.
חשוב לי לציין, איני שואלת זאת בהרגשת מרמור... אלא באמת מתוך ניסיון ללמוד ולבנות דרך חשיבה מסוימת. מקווה שתוכל לענות לי.
תודה וכל טוב.
חני
תשובה
כהתייחסות לשאלתך החשובה אציג לפנייך סוגיה מהותית במשנתו של רבי נחמן: בחירה וידיעה.
על פי תורת הסוד - מרמזים החלב והבשר על שני סוגי תפישות יסודיות בנפש האדם. החלב - מרמז על הנהגת הקדוש ברוך הוא הנקראת ידיעה. כלומר - בורא עולם יודע על כל המתרחש בעולמו ובחייו של כל פרט בו. הוא קיים, משגיח על הכל, ומעורב בכל.
בהתהוותו או בהכשרו של החלב לאכילה - אין האדם מעורב. מעצמו, בכוח החוק האלוקי הטבוע בו, הופך הדם בשעת הלידה - לחלב, ואז הוא הופך להיות מותר לאכילה, נוח וקל לשימוש ולעיכול. כל מהותו - ביטוי להשגחה האלוקית.
הבשר, לעומת זאת, מרמז על כח הבחירה הניתן לאדם. מבין כל הברואים האדם לבדו הוא בעל הבחירה החופשית. ובכל רגע הוא עומד בפני נסיון ובחירה - האם לסגת או להתעלות על ידי החלטותיו והתנהגותו.
בכדי שניתן יהיה ליהנות מן הבשר יש לעמול. על האדם מוטל לשחוט את הבהמה, להמליחה ולהכשירה לאכילה, לבשל או לצלות את הבשר ואחר כך, ללעוס.
כל אלו הן פעולות בחיריות. אין הן נעשות מעצמן.
שתי תפישות יסוד אלו - האמונה בקיום האלוקים והשגחתו מחד, והאמונה בכח הבחירה של האדם ובאחריותו למעשיו מאידך, טבועות באופן בסיסי בלבו של כל אדם. אין הן נחלתם של שומרי מצוות בלבד, וכל המתבונן בנפשו פנימה - יוכל לזהות על נקלה אותן או את ביטויין בחייו.
בדיוק כשם שהתורה אוסרת עלינו לאכול בשר וחלב יחד - כך בדיוק אוסרת השקפת התורה את ערבוב שתי התפישות המרומזות בחלב ובבשר.
עבודת האדם - להרחיק ולהפריד ביניהן וללמוד להשתמש עם כל אחת מהן - במקום ובזמן הראויים.
לדוגמא, התורה כותבת: "ששת ימים תעשה מלאכתך". כלומר, חוק אלוקי הוא, מסיבות רבות ועמוקות, שעל האדם להשתדל לצורך פרנסתו.
ההשתדלות - הינה דבר התלוי בבחירתו.
אם ישב בחיבוק ידיים ויצפה לישועה האלוקית - הריהו שוטה. כאן הוא מקומה של הבחירה.
אולם לאחר שבחר ועסק בהשתדלות לפרנסתו, אם תצליח ההשתדלות בידו, אם לאו - דבר זה מסור בידי בוראו.
אם למרות השתדלותו אין עולה בידו להתפרנס כרצונו - עתה העת לזכור ולעורר את תפישת הידיעה - כי אחרי ככלות הכל הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם ואת חיי כל אדם, והוא זה שמחליט מה תהיינה תוצאות ההשתדלות האנושית.
כידוע, אין די בתושייה וממון בכדי להצליח. יש אנשים חסרי מזל, שלמרות ההסתברות ההגיונית להצליח בהשתדלותם, הם נכשלים. ויש אחרים חסרי ממון או תושייה - שלהם 'מאיר המזל פניו'. ומה שקרוי, לשם נוחות, בשפת ההמון 'מזל', קרוי בפינו 'השגחה אלוקית'. ועל כל פנים הרי לא ההשתדלות לבדה מכריעה את גורל הפרנסה.
כשאדם בא בטענות לקדוש ברוך הוא מדוע אינו עוזר לו במקום שהוא זקוק לעזרה, יתכן מאד למעשה שהוא זה שצריך לפתור את בעיותיו ולפעול ולעזור לעצמו, פירושו של דבר להשתמש ב'חלב', בידיעה, במקום ב'בשר', בבחירה. הוא ערבב את התחומים ונכשל באסור של בשר בחלב.
וכשאדם מנסה להחליט ולפעול במקום שאין לו יכולת פעולה ואין הדבר תלוי בו (והרבה ממאורעות האדם אינם תלויים בבחירתו, כידוע), פירושו של דבר שהשתמש בתפישת ה'בשר' - בחירה, במקום שהיה עליו להכניס לתמונה דווקא את תפישת ה'חלב' - הידיעה, את הזכרון שהקדוש ברוך הוא מנהיג הכל. אף אדם זה נכשל בבחינה מסוימת של אסור בשר בחלב.
יש אנשים, שאת זירת חייהם תופשת כמעט תמיד השקפת הידיעה - החלב. כשם שהחלב הוא קל ופשוט לעיכול - אף הם מבקשים חיים קלים, בלי צורך לבחור ו'ללעוס' בשר.
תפישה זו נובעת, בסופו של דבר, מהתעלמות מכח הבחירה ונטיית יתר לצד הידיעה, כאילו אין דבר שתלוי באדם, אולם מובן שבהעדר מקומה של האמונה בבחירה ובאחריות - תפישה 'חלבית' בלבד - הינה הרסנית. לעומתם - יש שנפשם 'בשרית' מדי, הם מודעים לבחירתם ולאחריותם למעשיהם, אולם זכרונם אודות החלב - הידיעה - ומעורבותו של הקדוש ברוך הוא בכל - רופף וחלש. ועל כן הם בעלי רגשי אשם וביקורת עצמית מוגזמת, כאילו הכל תלוי רק בהם. (הלחץ, הדאגה או הכעס - הם תמיד האיתותים של הנטיה המוגזמת לצד ה'בשרי').
ערבוב התחומים, אם כן, מזיק ומסוכן.
מן ההכרח להשתמש בשני הכוחות, אבל נצרכים להרבה התבוננות בכל רגע ובכל מצב - איזה כוח יש להפעיל. אבל לא את שניהם בו-זמנית!
מצד מחד - האדם אחראי למעשיו וחייו מסורים בידיו, ומאידך - אסור לו לשכוח שהקדוש ברוך הוא אף הוא שותף, שהוא איננו לבדו.
וזהו אחד מן הטעמים על פי הסוד של מצות התורה שלא לאכול בשר וחלב יחד. כל אחד בפני עצמו - מותר ונחוץ. אבל מסוכן הוא ערבוב התחומים ביניהם.
(עניין זה קשור גם לאיסורי הרכבה אחרים כגון צמר ופשתן באותו בגד, כלומר שעטנז וכו').
מובן גם, שאין די בהתבוננות. ללא תפילה על הנושא ועזר אלוקי אמיתי אי אפשר להפנים התייחסות עדינה זו להשקפות הנפש ואי אפשר לזכות להשתמש בכל מקום בהשקפה הראויה.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם