הכל לטובה..?!

שלום לך שואלת יקרה וחג שמח!!!!
ראשית אני מתנצלת על העיכוב במענה על השאלה.
שאלתך היא שאלה עמוקה וכל כך חשובה להבנת כל אפיק בחיים שלנו.
אני רוצה לציין שאין אני חולקת על רב האולפנא שלך, כבודו ודעתו במקומו, לא שמעתי את תשובתו בפירוט. אך יחד עם זאת, אני רוצה להביא בפנייך תשובה שלקוחה מעולם החסידות. (המבוססת על תורתו של הרבי מליובאוויטש)
אז לכאורה ישנה סתירה, אין רע יורד מלמעלה! אך בכל אופן אני וגם את רואים שמתרחשים אירועים לא רצויים בעולם אז איך אפשר לראות בהם טוב?? האם אנו צריכים לעשות את עצמנו??? להיתמם?? לומר על מאורע שאין עליו עוררין שהוא היפך הטוב, כטוב ממש???
כדי להבין את הסוגיה הכל כך טעונה הזו יש לחזור במעלית הזמן אחורה....אל רבי עקיבא ואל "נחום איש גם זו".
א. ידוע כי רבי עקיבא היה נוהג לומר: "כל דעביד רחמנא לטב עביד"" – הדוגמא לקוחה ממסכת ברכות: אמר רבי עקיבא: "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד".
מסופר על רבי עקיבא שיצא לדרך ולמרות שבזמננו זה, הנוסע בדרך לוקח עמו דברים אחרים: פנקס המחאות, מברשת שיניים וכו´... בזמנים שעברו נהג הנוסע ליקח איתו "שרגא" (נר) - בכדי שיוכל להתעסק בלימוד התורה גם בחושך,ותרנגול שיעיר אותו לתיקון חצות וחמור.
כך קרה ולרבי עקיבא לא נתנו להכנס אל העיר, כבה נרו, תרנגולו נאכל על ידי חתול וחמורו נטרף על ידי אריה, בכל זאת אמר רבי עקיבא:"כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה".

ב. הדוגמא השניה בגמרא היא ממסכת תענית לדברי נחום איש גם זו.
נחום איש גם זו היה רגיל לומר על כל המאורע לו, אפילו כשמדובר היה ברעה, "גם זו לטובה".
מסופר על שליחות שהטיל מלך רומי על היהודים לבצע, להביא לו מתנה, אחרת יגזור עליהם גזרה.
היהודים החליטו לשלוח את נחום איש גם אל מלך רומי כיוון שהיה מלומד בניסים, הם הפקידו בידו של נחום איש גם זו ארגז מלא אבנים טובות ומרגליות, אך כשלן לילה אחד במלון נגנב לו כל אוצרו ובמקום מרגליות מצא עפר בארגז.
אע"פ שלמחרת ראה נחום איש גם זו מה שקרה לו, מכל מקום לא עלה בדעתו כלל לחזור מדרכו ואדרבא, תגובתו על זה הייתה: "גם זו לטובה" שכן אצל נחום איש גם זו היה מובן בפשטות, אשר מכיוון שבני ישראל מינו אותו להיות שליח אל המלך- עליו למלא את שליחותו, והקב"ה בודאי יעזור.
לבסוף כשראה המלך את העפר הוא סבר שכנראה מדובר בנשק מלחמה, הוא זרק את העפר וכך נורו חיצים, נמצא שנעשה נס, והמלך אהב את המתנה והשליחות התבצעה כראוי.


ההבדל בין שתי הדוגמאות:
בסיפור של רבי עקיבא- המאורעות שאירעו גרמו לרבי עקיבא הפסד וצער, שכן, כתוצאה מהם היה מוכרח ללון בשדה (מאחר שלא נתנו לו להכנס לעיר) והיה שרוי בחשיכה (כיוון שהרוח כיבתה את הנר) , ואיבד את תרנגולו ואת חמורו (בגלל טריפת החתול והארי).
כל המאורעות אלו היו לשם טובה כיוון שעל ידם ניצל ר"ע מהשודדים, אבל המאורעות עצמן היו ענין של צער.
אולם,בסיפור של נחום איש גם זו- הרי מלכתחילה לא היה שם כל נזק כלל, ואדרבא, אילו היה נחום איש גם זו מביא אבנים טובות ומרגליות- מי יודע אם היו מתקבלות אצל המלך, שכן, בבית המלך אין מחסור כלל באבנים טובות, ואילו דווקא כשהביא עפר נתקבל הדבר.

בסיפורו של רבי עקיבא, היה מעמד ומצב של העלם,ולפיכך היה נדמה שיש כאן נזק וצער, על שכבה הנר, ונאכל התרנגול והחמור.
אמנם לאחר שנתבטל ההעלם שהסתיר על הטוב שבמאורע ההוא- נתברר ונתגלה שמלכתחילה היה זה דבר טוב.
כלומר: רבי עקיבא היה שרוי במצב של צער, אלא שבאמצעות צער זה ניצל מצער גדול יותר, מהשודדים עצמם שיכלו להרוג אותו.
ואילו בסיפור של נחום איש גם זו- עצם הגניבה של האבנים הטובות והעובדה ששמו במקומן עפר היה טוב מלכתחילה.
וזהו החילוק בין שני הביטויים- "כל דעביד רחמנא לטב עביד" ו"גם זו לטובה".
" כל דעביד רחמנא לטב עביד" – הוא לאו דווקא שכל מאורע בעולם ("דעביד רחמנא") הוא טוב מצד עצמו, אלא שתכליתו הסופית היא לטוב. בשונה מהביטוי "גם זו לטובה" שמשמעותו, שהדבר עצמו הוא טובה.

נשאלת השאלה, איך ייתכן שרבי עקיבא לא הבין בפשטות את הטוב שהתרחש כשנאכל חמורו ותרנגולו וכשכבה נרו?? והיה שרוי בדיכאון, הרי מדובר ברבי עקיבא!!!!
לעומתו, נחום איש גם זו שמח כשראה את העפר ולא עלה בדעתו שמא מדובר ברעה, אלא היה בטוח שזהו טוב גשמי, הכיצד???

אלא שיש להבין שהתשובה נעוצה בהשתלשלות הדורות, כיון שנחום איש גם זו היה רבו של רבי עקיבא, נמצא, שרבי עקיבא חי בדור מאוחר יותר מדורו של רבו נחום איש גם זו.
מאחר שבכל דור מתגבר חושך הגלות לגבי הדור שלפניו הרי שבדורו של רבי עקיבא היה חושך הגלות מוכפל מדורו של נחום איש גם זו.
לפיכך, בדורו של רבי עקיבא לא היתה קיימת האפשרות לראות בגילוי שכל דבר בעולם הוא טוב מצד עצמו, שכן, אפילו גם אם היו יודעים בפשטות המציאות האמיתית – שכל ענין בעולם הוא טוב מצד עצמו, מכל מקום מצד מעמד ומצב הדור, לא היתה ידיעה והכרה זו יכולה להתגלות בעולם.
מה שאין כן אצל נחום איש גם זו ודורו, דור שהיה קורב יותר אל (או בעיצומו של) זמן הבית, והיתה האפשרות לגלות בעולם העניין ד"גם זו לטובה".
ולכן, בדברי רבי עקיבא מתבטאת הידיעה וההכרה רק שכל דבר תכליתו לטוב אך אין חובה שהוא עצמו טוב, ואילו בדברי נחום איש גם זו מודגשת דרגה נעלית יותר- גם זו לטובה שגם הדבר עצמו טוב וברור שתכליתו לטוב.

ניקח דוגמא הכי קשה להבנה, כמו חורבן בית המקדש:
האדמו"ר הצמח צדק אמר שבחורבן בית המקדש היה "אור החסד בכלי הגבורה".
משמע, שבחיצוניות היה גילוי של גבורה ומידת הדין והרוגז, אבל בפנימיותו היה זה ענין של חסד.
קשה להבין איך אפשר לומר על חורבן של בית מקדש, קודש הקודשים, ענין של חסד?????

ההסבר על כך מתחלק ל-2 אופנים:
1)- המדרש בפירוש הפסוק "מזמור לאסף אלוקים באו גוים נחלתך". מדוע נאמר מזמור לאסף, הרי היה צריך להיות כתוב: "בכי לאסף" ומה פתאום אומר מזמור לאסף הרי נחרב בית המקדש???...כך אמרו לאסף, "הקב"ה החריב היכל ומקדש, ואתה יושב ומזמר?! אמר להם מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו ("כלה ה´ את חמתו") על העצים ועל האבנים ולא שפך את חמתו על ישראל", כלומר, חורבן ביהמ"ק הוא אמנם ענין של היזק אבל, על ידי היזק זה באה טובה, שנמנע היזק גדול יותר (ש"לא שפך חמתו על ישראל") – שזהו משמעות הפסוק: "לטב עביד", שהדבר עצמו הוא בלתי רצוי, אבל על ידי הדבר בלא רצוי באה טובה.

2) – חורבן בית המקדש הוא לצורך בנין בית מקדש נעלה יותר, ביהמ"ק השלישי, שמעלתו גדולה באין ערוך לגבי בית המקדש הראשון והשני שבניינם בידי אדם, ואילו ביהמ"ק השלישי יהיה בידי שמיים, אלא, כל זמן שעומד על תילו ועל מכונו ביהמ"ק שבניינו בידי אדם, לא יכול לירד ולהתגלות בנין שבידי שמים, ולכן יש צורך בהכרח לסתור תחילה הבנין שבידי אדם כדי שיוכל להבנות הבנין שבידי שמים, זאת אומרת שהיה צריך להיחרב בית המקדש השני כדי שיגיע בית מקדש שלישי במקומו.
לכן, חורבנו של ביהמ"ק שנבנה בידי אדם בשביל בנין בית המקדש בידי שמים, אינו היזק שעל ידו יבוא דבר טוב, אלא החורבן עצמו הוא דבר טוב "סותר על מנת לבנות" שהסתירה עצמה היא התחלת הבנין וזוהי הפרשנות של הפסוק: "גם זו לטובה", שהדבר שנראה בלתי רצוי הוא באמת דבר טוב.

אמנם כל זמן שנמצאים עדיין בגלות, לא יכול להיות הרגש שלנו "גם זו לטובה" כיון שהרגש שלנו אומר לנו בגלוי שיש היזק בחורבן בית המקדש. (אלא, ישנו ההסבר שהיזק זה מנע היזק גדול יותר).
אבל, צריך לדעת שעכשיו לאחר שעברו כל ההעלמות וההסתרים וכל הבלבולים הולכים אנו ומתקרבים לזמן הגאולה, ואז יראו בגלוי לא רק ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד", אלא יתירה מזה ש"גם זו לטובה", שהחורבן עצמו לא היה ענין של גבורה, אלא טוב מכוסה, כאמור, אור החסד בכלי הגבורה.
וכמו שכתוב: "ואמרת ביום ההוא אודך ה´ כי נאפת בי", היינו, שלעתיד לבוא, בזמן הגאולה נבוא להקב"ה ונודה לו על ש"אנפת בי", כיון שיראו בגלוי שאין זה ענין של כעס, אלא טובה.

מכאן שיש מעלות שונות בראיית הטוב, אך הטוב עצמו הוא בלעדי, אבסולוטי ואין אנו יכולים לתרגמו בראייתנו בגלל חושך הגלות.
בסופו של יום, נצטרך להודות לה´ שאנף בנו מאחר שהכל היה טוב מלכתחילה.

אני יודעת שיש כאן עניין עמוק מאוד, אך לא יכולתי ל"תרץ" את העניין אלא ב-אמת שאני מאמינה בה.
אני כל כך אשמח לשמוע את תגובתך, וכמובן שאם קיימת שאלה נוספת בעניין או משהו לא ברור ומלובן את יותר ממוזמנת לפנות אליי...
שלך,
אירית ג´ולי אליה.
iritjully@walla.com