ההורים סתם צועקים עלי

שלום לך שואלת יקרה!
מאוד התפעלתי ממכתבך. מהשאלה ניכר, שאת מרגישה חזק בצורך לשפר את היחסים עם ההורים. הרי זה צורם לכולם שילד שמקבל מהוריו ארוחת צהריים, ומתהלך לבוש בנעליים שקנו לו – יצעק עליהם בכפיות טובה אחרי ששבע מהארוחה ובעודו בתוך כל השפע הטוב שהעניקו לו.
על כך יש פתגם שאומר: בור ששתית ממנו מים – אל תזרוק בו אבן.
ואת, ברגישותך הדקה, מרגישה את זה. כל הכבוד.
האדם בתהליך הגדילה וההתבגרות שלו יוצא להכיר את האישיות הפרטית שלו. והאישיות שלו, שונה מאוד מהאישיות של הוריו. לכן, השלב שלך, שאת מוצאת את הייחודיות שלך, הוא שלב נפלא. אמנם, לא תמיד הייחודיות שלנו ושל ההורים שלנו מצליחות לחיות בשלום בלי התנגשויות בכלל.
לכן, מצד אחד צריך להסתכל על מה שקורה לך שהוא דבר חשוב – את מוצאת את הייחודיות ואת האישיות הפרטית והנפלאה שלך. מצד שני – בודאי שאין לפגוע בהורים בשום פנים ואופן. הרי כל החיות שלך היא מהם. מהזמן שההורים שלך קמו בלילה להאכיל אותך, ודרך כל התמיכה שלהם בך לאורך כל השנים – בודאי שהדבר היחידי שמגיע להם על כל השקעתם הוא הכרת תודה.
לכן, אני מציעה לך קודם כל לייחד לפני השינה פרק זמן קצר שבו את מוצאת נקודות טובות בכל אחד מן ההורים. למשל: אמא יודעת להיות סבלנית כשאחי הקטן מעמיד את סבלנותה בניסיון. או למשל: אבא מתאמץ הרבה כדי לפרנס את משפחתנו. למצוא בהם נקודות שאת מעריכה בהם ולומדת מהם.
בנוסף, הייתה מציעה למצוא דרכים אקטיביות להכיר תודה להורים. למשל, אם יש לך כסף קטן, ואת רואה משהו קטן לבית, למשל לשולחן שבת, מפיות יפות – למה שלא תקני להורים ותניחי על שולחן שבת ביום ששי לפני הדלקת נרות?
דברים קטנים כאלו, שיגרמו להורים שלך להרגיש שאת מכירה להם טובה.
ובכל פעם שמתעורר קונפליקט, כמו שאת מתארת, שאת מרגישה שהם מעירים לך שלא בצדק, או שלא בהגיון, אזי כדאי מאוד, לא לענות מייד.
במקום לענות מייד, אפשר לומר משהו כמו: "כן, את צודקת אחשוב על דברייך כיצד אוכל ליישם אותך בצורה שטובה לכולם".
ואז כדאי להיכנס לחדר שקט, להירגע מהכעס שאולי עלה על כך שלא הבינו אותך מספיק, ולהירגע שוב ושוב עד שאת רגועה לחלוטין.
אחר כך כדאי לחשוב: "מה הייתי מייעצת לחברה שלי אם הייתה מציגה לפניי כזה קונפליקט בין הוריה לבינה? איזו פשרה הייתי מציעה לה?"
למשל: אם אמך דורשת חצאית ארוכה מאוד, אולם כל חברותייך לובשות חצאית מעל הברך, ואת אינך רוצה להיות שונה מהן. אזי, אולי פשרה של חצאית עד מעט מתחת לברך תתקבל על אמך אם תבקשי בצורה יפה, בלי לכעוס, אלא עם מילים רגועות, מילים של פשרה, למשל: אמא יקרה, אני יודעת שאת רוצה בטובתי. אני מבקשת שתשמעי גם את זווית הראייה שלי. קשה לי שאני שונה מחברותיי. זה גורם לי סבל. מה דעתך שנעשה פשרה ואלבש חצאית שהיא מתחת לברך אמנם, אבל לא ארוכה ממש עד לרצפה?
כך, בצורה של דו שיח, אפשר לפתור הרבה קונפליקטים.
ואחרי הכל, היחסים שלנו בתוך המשפחה, הם באמת אחד הדברים החשובים ביותר בחיים שלנו.
בהצלחה, וכל הכבוד, שאת יודעת במה להשקיע,
קציעה, חברים מקשיבים