ההורים כל הזמן צועקים עלי

בס"ד

שלום לך,
וסליחה על העיכוב בתגובה.

אני מבין מאד את הכאב שלך.
לא נעים להרגיש מותקף כל הזמן. בטח לא מהאנשים שדווקא מהם מצפים להכי הרבה חום ותמיכה, פירגון והזדהות. ההורים.
בבית רוצים לחוש את המשפחתיות ואת העזרה ההדדית- ולא להיות כל הזמן במין תחושת מלחמה, האשמות הדדיות, גערות וצעקות.

במיוחד להיות בת בכורה- זו אחריות כבדה. יש תמיד קצת יותר מטלות, ישנן משימות שרובצות על הכתפיים..

כתבת שאת לא כועסת על ההורים, ושאת מתאפקת שלא להגיב.
כל הכבוד! אני יודע עד כמה זה קשה. משימה לא פשוטה בכלל. אבל את ממש צדיקה בכך שאת נוהגת כך. ואת גם בת טובה.
דעי לך שכיבוד הורים היא מצווה מאד מאד חשובה. התורה מבטיחה לנו עליה אריכות ימים, שהכוונה היא לא רק בזמן שלהם, אלא שגם יהיו ימים טובים.
חז"ל אומרים שכיבוד הורים הוא כמו כיבוד הקב"ה בכבודו. (סנהדרין דף נ)

אבל מצד שני, את בהחלט לא צריכה לסבול.
לכן עלינו לנסות ולמצוא איזו דרך ופתרון בע"ה כיצד לא ניפגע, ונכבד אפילו עוד יותר את ההורים.

אני חושב שקודם כל עלינו לזכור כמה ההורים דואגים לנו. ההורים שלך באמת אוהבים אותך.
חשבי כמה הם טיפלו בך והשקיעו כדי לגדל אותך, ועדיין דואגים לך, הם בוודאי עוזרים לך במה שאת צריכה, רק בשנה שעברה עשו לך בת מצווה. הם אוהבים אותך מאד מאד!
העובדה שהם מסבירים לך שהם לא שמים לב לכך שהצעקות מופנות דווקא אלייך ושזה רק מנקודת המבט שלך- גם היא מעידה על האהבה שלהם אלייך. הם לא באמת רוצים שתיפגעי.
אם הם פוגעים- זה ממש בלי כוונה.

נכון, זה עדיין כואב. אבל אני מקווה שפחות. יש פגיעה ממישהו שבאמת רוצה לפגוע ולהעליב. אבל ההורים ממש לא כאלה. הם אוהבים אותנו ומאד רוצים בטובתנו.

אני רוצה רק להראות לך שאת לא כל כך לבד בעניין הזה.
חז"ל במסכת קידושין מספרים לנו סיפור מזעזע ממש.
על דמא בן נתינה שמעת? גוי שמאד מאד כיבד את הוריו. הוא יכל להרוויח הרבה כסף כשהייתה לו אןב נדירה מאבני החושן, אבל היה מוכן להפסיד את כל הסכום הענק שהציעו לו- רק כדי לא להעיר את אבא שלו שהמפתח לתיבה בה הייתה מונחת האבן היה מונח מתחת לכרית עליה ישן.

שם שואלים חז"ל- עד היכן מגיע כיבוד אב ואם?
ומספרים על אותו דמא בן נתינה שישב בלבוש יקר ומכובד יחד עם אנשים חשובים מאד, שרי רומא. לפתע הגיעה אמו, קרעה את בגדיו, הכתה אותו על הראש וגם ירקה על פניו! לפני אנשים כל כך חשובים.. את יודעת איך הוא התבייש?
מה הוא עשה? כלום. הוא לא צעק עליה, לא כעס ולא אמר לה מילה.

הם אומרים שאפילו אם ההורים זורקים בפנייך את הארנק שלך, ארנק מלא בכסף- אפילו אז אסור להכלימם. אנחנו רגילים שההורים נותנים לנו כסף מתי שאנו צריכים, אבל שם בגמרא לא מדובר על ארנק שהיה מלא בכסף של ההורים, אלא בכסף של הבן שלהם שעמל עליו רבות.

ב"ה אצלך המצב ממש לא כזה. ההורים שלך אוהבים אותך ודואגים לך.
אם תשימי לב, תעצרי לכמה שניות בודדות ותחשבי עם עצמך- ודאי תבחיני עד כמה ההורים שלך עושים בשבילך, אוהבים אותך, קונים לך... ובכלל- מאד רוצים בטובתך.

חשבת מדוע ההורים שלך צועקים דווקא עלייך?
אפילו אם אין באמת סיבה מוצדקת, ואין לזה קשר באותו הרגע?
אולי זה משום שהם מרגישים שאת ילדה בוגרת ואחראית, שכאשר קשה להם- הם נותנים לך לשאת איתם קצת בעומס.

הם לא צועקים עלייך כי הם רוצים ברעתך חלילה, אלא הפוך- מתוך הערכה.

נכון, אני יודע שזה לא בהכרח משמח. כי אף אחד לא רוצה שיצעקו עליו, ובטח לא צעקות מההורים.
אבל, לפחות אולי זה יכול לתת לנו הסתכלות מעט אחרת, שתעזור לנו לקבל את הקושי הזה יותר בקלות.


אז מה אפשר לעשות?
את אומרת שכבר דיברת עם ההורים שלך, וזה לא עזר, כיוון שהורים טענו שזו רק נקודת המבט שלך.
קודם כל- הייתי מציע לך לנסות לדבר איתם שוב.
אבל!
אינני יודע כיצד דיברת איתם בפעם שעברה, אבל אעלה נקודה ליתר בטחון.
נסי לא להישמע כאילו את מאשימה אותם במשהו. לא כדאי לומר כמה שהם מפלים אותך לרעה, או כמה שהם צועקים עלייך בלי סיבה. אופן דיבור כזה מכניס מיד למגננה ולצורך להביא תירוצים. ולא משנה מי אשם או אם יש מישהו אשם בכלל- נוצר מצב שאין ממש דיבור בין האנשים.
האחד מאשים, והשני מרגיש מאויים ופגוע מעצם ההאשמה- ולכן מתרץ את מעשיו, טוען שלא היו מעולם או מאשים את זולתו.
מה עוד שלא יפה ולא ראוי להאשים את ההורים.

מה שעלייך לעשות הוא לומר להורים שלך כמה כואב [לך], וכמה [את] מרגישה שצועקים עלייך. הסבירי להם שקשה לך עם המצב הזה. פני אליהם בכבוד, והסבירי להם שאת חושבת שהמצב הזה קיים, לא רק בעינייך.
הניסוח של השאלה שלך הוא מאד בוגר ורהוט. את יכולה אולי לפנות אליהם במכתב וכך הדברים יישמעו מצד הורייך ביתר קשב, ומצידך לא תדברי מתוך הרבה רגש, אלא תוכלי יותר בקלות להסביר להם היכן לדעתך הבעיה.


עוד דבר, שנכון גם לגבי אחים, חברות וכו´- הרבה פעמים כשאנחנו נמצאים עם מישהו נוסף באותו המקום, אם זה בבית, בחדר, בכיתה או בכל מקום אחר- ואנחנו מרגישים שיש נקודה שמאד מפריעה לקשר ולתקשורת היומיומית בינינו, דברים שניסינו לדבר עליהם ולא הצלחנו, או שבגלל סיבה מסויימת אנחנו לא יכולים לדבר עליהם- קשה מאד לשנות את הזולת. קשה לדרוש ממנו להשתנות וגם אם אפשר לדרוש- אי אפשר לעשות משהו שישנה [אותו]. בפרט אם מדובר בהורים שלנו- שהם גם נתנו לך ב"ה חינוך ממש נפלא (כך אני שומע מבין השורות שכתבת). אנחנו לא מחנכים את ההורים שלנו.

אבל מה שאנחנו כן יכולים לעשות- זה לנסות ולהשתנות בעצמנו- ועל ידי זה גם הסביבה שלנו משתנית. לנסות להשתפר בכל מני דברים, לעמוד בניסיון ולהתגבר.
לא שאנחנו צריכים להאשים את עצמנו, שהבעיה היא בנו, אלא שלמרות שאני יודע שמישהו מתנהג כלפי בצורה לא טובה, אני אשתדל לנהוג כמו שצריך. ולמרות שיש לי את כל הסיבות בעולם לכעוס ולהתעצבן.

אולי תנסי בפעם הבאה כשזה קורה לקבל את הדברים ברוח טובה. להבין שההורים לא באמת צועקים וכועסים עלייך עכשיו כי את לא בסדר, או משום שעשית משהו לא כשורה.
להיפך! לך יש עכשי ואת ההזדמנות ´לקרר´ קצת את האווירה. לעשות אווירה יותר נינוחה בבית.
וכשההורים צועקים, נסי להרגיע בעדינות את הרוחות, לזרוק הערות נעימות לכל הצדדים. תרבי אהבה ושלום בבית..!

אני לא אומר שתספגי בשקט. בכלל לא!
בדיוק להיפך. במקום לספוג את זה, תוציאי את זה החוצה בדרך טובה. תהפכי את הצעקות והעקיצות ל[קציעות], תאנים מתוקות וטעימות.

ובלי קשר לזה- נסי את בעצמך לעזור יותר בבית, להוסיף קצת אור ושמחה. תעזרי לאמך במה שאפשר, אם בשטיפת הכלים, בסידור הבית ובכל הדברים שיוכלו להוריד ממנה קצת את הנטל.
עזרי לאחותך בשיעורי הבית שלה, או לאחייך הקטנים.

בכך שאת תהיי טובה יותר, ותוסיפי אהבה ושמחה בבית- תוכלי לראות לפתע איך כולם משתנים גם הם אט אט. לא תוך יום או יומיים, אבל זה יקרה בע"ה.
וגם אם לא- את תזכי להיות אדם טוב ותר, עם נחישות, הרבה חום ואהבה, ועזרה לזולת.!

מקווה שעזרתי.
ובכל מקרה- אם תרצי משהו נוסף- תוכלי לשלוח אלינו לאתר, או בכתובת הדוא"ל המצורפת.

ב"הצלחה רבה,
וחיים נפלאים וטובים בע"ה.

ניר
nirka10@gmail.com