שאלה
: אני מצטערת על ההתפרצות אבל אני מרגישה שאני לא מסוגלת לחיות כאן יותר. כל השיחות בבית שלי סובבות סביב נושא ההתנתקות. מילא שזה הנושא היחיד שקיים בעולם (לרחם על בע"ח אסור ומה זה משנה כמה אנס המדרגות קיבל). כל מה שהם מדברים עליו זה על המאבק שכולל מכות "אני לא אפתח במכות אבל אם חייל יתפוס אותי..." "הם לא אחים שלי...מי שמפנה יהודים מהבית הוא לא אח שלי..." "ניסינו להלחם בטוב וזה לא הלך עכשיו צריך להעלות הילוך..." והמשפחה שלי לא מהקיצונית, אמא שלי נחשבת ממש מתונה אפילו. מבחינתם המטרה מקדשת את האמצעים הם אומנם לא ילכו לרצוח את רוה"מ אבל לדבר באופן חופשי על אלימות זה בסדר ולהגיד לאח שלי לסרב פקודה זה בסדר.
שלא תבין אותי לא נכון,אני מתגדת להתנתקות. אני חושבת שזה לא בסדר לפנות בני-אדם מהבתים שלהם. אבל אני פשוט לא יכולה לראות את השנאה הזאת ואת האלימות.
כ"כ קשה לי פה.
תשובה
שלום יקירתי.
אל לך להצטער ולו לרגע שפנית. בשביל זה אנחנו פה, לא?
הנושא שהעלת הוא מאוד כאוב. כרגע כולם כולל כולם מדברים על ההתנתקות וזה הנושא ה"בוער" בשטח. כל יום יש עניין, כל יום יש שינוי, ומטבעם של דברים שעל סדר היום- כולם מדברים עליהם, כולם עוסקים בהם.
וגם אם אותנו יש דברים שמטרידים יותר ומשנים לנו יותר- זה נושא השיחה העיקרי.
קודם כל אם בוער בך משהו אחר - אני מציעה שאת תתחילי לדבר על זה, להעלות את זה למודעות, לשאול אנשים על דעתם בעניין- בכיתה, בין החברות, בבית. את תמיד מוזמנת לכתוב משהו ולשלוח לאתר "חברים מקשיבים" ולהעלות נושא על פרק היום ולדון בו עם אנשים.
בקשר לאלימות- זה הדבר הכי הכי כואב. קראתי קצת שו"תים באתר כיפה ועוד מקומות וכל הרבנים מגנים את האלימות שסביב העניין הזה. אלימות בתוך עם ישראל היא דבר נורא ויש המון דרכים ישרות והגונות למחות.
גזל ואלימות הם לא שיטה.
אם יש לך אמירה שנוגדת את ההורים שלך - לדעתי את יכולה לומר אותה. בנימוס ובכבוד- אבל כן לומר, כן להגיד שאת חושבת אחרת. גם לאחיך.
תראי, אני חושבת שאחד הדברים הכי מסובכים שאנו מגלים בחיים זה כמה אנו שונים וכמה אנו דומים להורים שלנו. יש דעות ומנהגים שלהם שאנו נשבעים בלב במלוא העוצמה ש"כאלה לא נהיה" ודעי לך שזה גם סוג של חינוך: איך לא להיות. מותר לך להחליט שאת אחרת מהם, שאת שונה ובוחרת בשיטה שונה, אבל אחרי הכל אנו מצווים בכבודם ובזה אל תפגעי. למה לך? הרי נשמע לי שאת מסתובבת פגועה וכעוסה גם כך.
מצד שני את יכולה לנקוט פעולות אחרות בפועל ממש ובזה אולי תמצאי לך סוג של מנוחה ונחמה.
השנאה והאלימות- אם זה מעודד אותך- קשות גם לי. יש לגנות אלימות בכל דרגה שהיא. אני לא מאמינה שהמטרה היא עליונה. אני חושבת שגם אם דעתי מנוגדת למשהו צריך לדעת [איך] להביע אותה. אני חושבת שאת צריכה למצוא דרך להביע את המחאה שלך.
אני רוצה לכתוב לך שורה משיר של נעמי שמר: "כי השמחה שלי היא המחאה שלי והיא כוחי האמיתי".
אני רוצה לומר שמעומק ליבי אני מבינה את הקושי שלך.
עם ישראל עובר תקופה קשה ומייסרת, ההתפלגות בעם, גילויי הכוחניות , השוני בדעות- גורמים לנו לפערים, לבלבול, לחוסר הבנה: מי כמוני? בעצם נגד מי אני?
והייאוש הזה ניכר ברחובות העיר.
יש שאומרים" צרת רבים חצי נחמה" ויש האומרים "צרת רבים נחמת טיפשים" אבל לדעתי אנחנו בסיטואציה שכולנו סובלים סבל עמוק ואמיתי. השתדלי להנחם קצת בעובדה שכולנו חווים כעת צער רב, בתקווה ובתפילה מעומק הלב שיוולדו מצער זה בנים טובים.
בקשר לבית- אני מציעה לך לנסות לומר את דעתך. אם את חשה שאין לזה הרבה משקל- קבלי את העובדה המצערת שאולי כרגע את לא חשה בהתחשבות גדולה בדעתך אבל: א. לפחות אמרת. ב. את? את כבר תנהגי אולי קצת אחרת.
אנחנו פה בשבילך. גם בטלפון.
מחזיקה לך אצבעות
שלומציון
shlomtsionk@yahoo.com