שאלה
בס"ד
למדתי בעבר שכאשר פונים לה' בבקשה על רצונות פרטיים שלנו, אסור לנו לבקש את רצוננו בצורה ישירה, אלא לבקש שימלא בקשותנו בתנאיו שלו ואם זה באמת הדבר הנכון. לדוגמא - אם אני רוצה להתקבל מקום עבודה מסויים, אין לבקש "אנא עזור לי שאתקבל למקום הזה", אלא, "אנא עזור שאתקבל מקום הנכון ביותר לייעודי ובזמן הנכון ביותר לפניך".
אבל זה קשה לי, כי אני מרגישה, שכן, אני רוצה להתקבל למקום X, אומנם אני יודעת שייתכן שיתברר בסוף שעדיף שלא אתקבל לשם, אבל בתפילה לא אמורים להשתמש בשכל אלא ברגש, וברגש אני רוצה את הדבר הספציפי הזה!!
דוגמא נוספת היא המאבק על גוש קטיף- לא התפללנו שה' כטוב בעיניו יעשה, אלא שיציל את הגוש!
ןאולי יש הבדל בין דבר שאנו מאמינים שהוא גם רצון ה' (כשמירה על ארץ ישראל) לעומת דבר שאיננו יודעים זאת (לדוגמא העבודה במקום ספציפי, שאינני יודעת אם זה רצון ה')??
וגם אם כן, כיצד בכל זאת ניתן ליישב את הרגש והשכל בדברים שאיני יודעת אם הם רצון ה'?
תשובה
שלום רב
גם אני שמעתי דברים אלו ואני מבין את השאלה, אך לעניות דעתי הדברים האלו אינם נכונים, ולא זו הדרך של התפילה אלא מה שהבאת בדוגמא על התפילה בגוש קטיף זו הדרך הנכונה של התפילה ולא דרך תפילה כללית שיתקיים רצון ה´. ואסביר את דברי.
אנו מוצאים בתנ"ך ובכל קורות עם ישראל שהדרך שהתפללו היא תפילה על הצרכים הפשוטים והמורגשים של האנשים. כבר מהתפילות המפורשות בתנ"ך כגון תפילתה המפורסמת של חנה שממנה לומדים הרבה מהלכות התפילה, וכן בכל התפילות כולן. יסוד זה הוא פשוט וברור ואין מי שחולק עליו.
אמנם הדעה שאומרת שלא להתפלל כך הגיע לדעתי מתוך קושיה, כיצד אנו מתפללים על משהו שנראה לנו טוב הרי ה´ יודע יותר טוב מאתנו מה באמת טוב ולכן אולי כאשר אנו נבקש משהו שנראה לנו טוב באמת הוא לא מה שטוב ואם כן אין מקום לתפילה הזו, אלא שאנו נתפלל שרצון ה´ יתקיים וזהו.
אבל הנסיון לברוח מהשאלה נראה שרק מסבך את הנושא גם מבחינה שכלית וגם מבחינה עקרונית בכל מהותה של התפילה.
שכלית, הרי ה´ בכל מקרה יעשה את הטוב בעיניו ולכך אין צורך כלל להתפלל. ועקרונית, התפילה אמורה להיות קשורה אלינו, להביע את הלב שלנו, את הרצונות שלנו, וכיצד אנו יכולים להתפלל על רצונות שאנו כלל לא מסוגלים לקלוט ולקבל?
אמנם בודאי שלאחר מעשה אנו מבינים שכל מה שה´ עושה הכל לטובה, ושגם דברים שאנו לא מבינים אנו מאמינים שה´ רוצה בטובתנו והם יהיו בסופו של דבר לטובה, אך כעת כאשר אנו ניצבים לפני הדבר, כאשר אנו עומדים בתפילה אנו מתנהגים אחרת לגמרי.
היסוד לכך הוא שיש כמה דרכים של טוב, כמה אפשרויות שהטוב יתגלה בעולם. ישנו טוב שהוא מוחשי גם אצלינו, שאנו מרגישים אותו ושהוא גם עושה לנו להרגיש טוב ולראות את הטוב, וישנו טוב שהוא אלוקי ושאנו לא מסוגלים לקלוט.
היסוד של התפילה הוא שאנו נתפלל שהטוב שלנו המוחשי הוא שיתקיים. כמובן שהוא לא יסתור את הטוב האלוקי, אלא שאנו מתפללים שהדברים לא יהיו בסתירה.
דוגמא לדבר, כאשר ישנו אדם חולה וצריך לתת לו תרופה, התרופה היא מרה ואנו יודעים שלא לרצות לקבל את התרופה בגלל שהיא מרה זה דבר לא נכון, ולכן אין מה להתפלל שאנו לא ניקח את התרופה, אך להתפלל שאנו לא ניקח את התרופה בגלל שאנו נהיה בריאים ולא נהיה צריכים את התרופה ובכך לא נהיה צריכים לסבול זו בהחלט התפילה הנכונה.
ויתר מכך, ה´ בכבודו ובעצמו זה מה שהוא רוצה, שהרי הוא לא רוצה שאנו נסבול, אלא שלפעמים אין אפשרות שהטוב שלו יתגלה בלא שלבי צער שלנו, ואנו מתפללים שהטוב שלו יתגלה באמת בלא הצער ובאופן שלם.
יסוד רוחני נוסף שקשור לעניין הוא שהתפילה היא קשר חי בינינו לקב"ה, "שפכי כמים ליבך נוכח פני ה'". התפילה צריכה לזרום בצורה טבעית, כמו שילד מדבר להורים שלו, בלי יותר מידי חשבונות פילוסופיים.
לכן אינני רואה סתירה בין הדברים אלא להיפך, הדרך הנכונה היא להתפלל על מה שאנו מרגישים באופן הברור ביותר, ולהתפלל עם כל הלב, ובכך נזכה לטוב אלוקי המתאים גם לטוב שלנו המוחש.
אמנם אפשר להרחיב עוד ואין רצוני להוסיף בשלב זה ולכן אפשר לפנות אלי בכתובת שלי
zahig2@shoresh.org.il
ואשמח להמשיך ולברר את הנושא
בברכה
יצחק