האבל בספירת העומר לא מתאים לשמחה של מתן תורה

שלום רב לך,
שאלתך שאלה טובה היא, אנחנו אכן בדרך למתן תורה, ואנחנו רוצים לקבל תורה מתוך שמחה, כמו שצריך לעשות, ואם כן מדוע אנחנו מתאבלים?
ננסה לענות על כך:
התורה אינה רק אוסף של חוקים ומשפטים שנוחתים עלינו ביום בהיר כרעם מן השמים, אלא היא דורשת הכנה מצידנו, חג שבועות הוא חג מתן תורה, אבל אנחנו מצידנו צריכים להיות מוכנים לקבל את התורה.
כחלק מההכנה למתן תורה צריכים להכין את הדברים שקודמים לה, וכידוע דרך ארץ קדמה לתורה, ולכן כחלק מהכנה לתורה אנחנו צריכים לערוך תיקון למידות שבין אדם לחבירו, כדי שנוכל לקבל את התורה לא רק בשמחה, אלא מתוך הכנה אמיתית.
בימים אלו מתו תלמידי ר´ עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, דווקא משום שהם למדו תורה, ולא היה להם דרך ארץ שקדמה לתורה, ולכן מתו בימים שקדמו למתן תורה. (כמובן, מן הסתם היה להם דרך ארץ יותר ממה שיש לנו, אבל ההקפדה איתם היא גדולה בגלל גודל תורתם)
אני משער שלכולנו יש מה לתקן בדברים שבין אדם לחבירו, ולכן חלק מהימים האלו נועדו להתבוננות בינינו לבין עצמנו בנושא של שיפור המידות שבין אדם לחבירו, כדי ליצור התבוננות מעמיקה, יש להתנתק קצת מהשמחות, ולעצור את שטף החיים, לכן לא מתחתנים ולא מסתפרים ונוהגים קצת אבילות.
דין זה מתחבר עם מה שכתוב בכתבי האר"י שאיסור התספורת הוא בגלל הדינים ששולטים בימים אלו, כלומר, בגלל העבודה הפרטנית שמביאה אותנו מיציאת מצרים למתן תורה, הימים האלו מסמלים עבודה פרטנית בכל יום, ויש כאלו שאף מזכירים לעצמם כל יום אחרי ספירת העומר באיזה עניין צריך לתקן, חסד שבחסד חסד שבגבורה וכו´, כל אלו הם עניינים שבהם צריך לתקן כדי להגיע מוכנים למתן תורה.

מקווה שהועלתי מעט
עקיבא כהנא