שאלה
ויקחו בני אהרון, נדב ואביהוא, איש מחתתו, ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם (ויקרא, י', א')
בפירושו של ר' חיים מוולוז'ין, העמק דבר, מובא הסבר על חטא נדב ואביהוא. (אמנם ההסבר לא מופיע בפרשה שלנו, אבל הוא מתייחס ישירות אליה):
נדב ואביהוא התלהבו, בערה בהם אש אמיתית של קדושה וכלשונו: 'ידעו שאין כן הלכה לדורות לבני אהרון, אלא בשביל תגבורת התשוקה להשיג אהבת ה' מצאו את לבבם לעשות מה שלא נצטוו'. הם ידעו שהם עושים דבר שאינו הלכה, אך הם ידעו שהמעשה האסור יבטא את אהבת ה' היוקדת בלבבם, ולכן עברו על איסור.
והקב"ה העניש אותם על זה. אין רצונו בעבודה כזו.
פעמים רבות אנו מוצאים הלכות שנותנות תחושת 'מחנק', אנשים שמרגישים שעולם ההלכה, וודאי בצורה שהוא התפתח על פי חז"ל, דיני דרבנן, מנהגים וכו', הוא לא הדרך הנכונה והרצויה. 'בגלל שתירס הוא קטניות לא אוכלים אותו אפילו חי מהקלח? הרי זה בכלל לא דומה לחמץ? מה הקשר בין תירס להחמצה?'
נכון, אולי במקרים ספציפיים ההלכה נראית מנותקת ואפילו מפריע, אבל פרשת מות נדב ואביהוא באה ללמדנו שעלינו לשמור על ההלכה, המסגרת. הסברים רבים לדבר, אבל הבולט שבהם (לעניות דעתי), הוא שקיום המסגרת מאפשר לנו להמשיך לא רק את ההתלהבות הרגעית, אלא להנחיל את דרך החיים של עבודת ה' בצורה מסודרת לדור הבא. כמו בכל תחום מקצועי שבו ישנם כללים ומסגרות, שיטות לימוד ועבודה, ולא רק 'תחושות בטן', כך ועל אחת כמה וכמה בתחום הגדול מכולם, תחום עבודת ה'.
דווקא בדורנו, דור בעל עוצמות רבות, התחדשות מציאות עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות ומיזוג אופיים שונים, עלינו לאזן את ההתקדמות הגדולה עם חיבור למקור, למסורת ישראל, ובכך לאזן בין הרגשות העצומים שבתוכנו לבין מסגרת חיים יום-יומית.
שבת שלום ובהצלחה...
יהונתן.