גורשתי מהגוש ומאז אני בדיכאון

שלום שואלת יקרה. שאלת שאלה לא פשוטה, המבטאת את המציאות המורכבת איתה את וכל תושבי הגוש מתמודדים. הקושי הוא גדול לכולנו וכל שכן לכם, שחוויתם בעצמכם את הגירוש.
התחושות שהתעוררו בך בעקבות הגירוש הן ממש טבעיות.
אני חושבת שכל מי שחווה כזה משבר לא יכול שלא להרגיש צער וכעס. באופן ממש הגיוני קשה לך עכשיו לצחוק ולשמוח ולהתנהג כאילו הכל כרגיל. כי לא הכל כרגיל. הגירוש השפיע מאד על כל החיים שלך דווקא בגלל שנלקחו ממך דברים כל כך בסיסיים- בית, סביבה, נופים, אווירה והרבה הרבה מעבר לזה. ולכן, זה בסדר גמור להרגיש עצובים וכאובים. בני אדם כל כך שונים אחד מהשני והם גם מגיבים בצורה שונה לדברים שהם חווים. לפעמים יש חלומות, לפעמים בוכים, לפעמים יש התפרצויות של כעס. ויש עוד המון ביטויים לכאב. כל התגובות האלו כל כך לגיטימיות...
לפעמים יש מצבים שאדם מרגיש שהתגובות שלו מוגזמות. שהוא מגיב בצורה קשה הרבה יותר מאיך שכל מי שסביבו מגיב. לפעמים התגובות קיצוניות יחסית לאחרים ונמשכות על פני תקופה ארוכה יחסית לאחרים או מופיעות בעוצמות חזקות בהרבה. זה משהו שקשה לפעמים לראות מבחוץ (ובטח שקשה לראות אותו דרך מכתב) כי כל אחד מכיר את עצמו הכי טוב ומרגיש אם התגובות שלו הן פחות או יותר בעוצמה של כולם או שהן קיצוניות יותר. לפעמים עדיף לדבר עם מישהו מקצועי שיכול לסייע ולהקל קצת מהכאב, מישהו שיכול לעזור להתמודד עם מה שקורה.
וגם אם לא פונים לאיש מקצוע, כדאי מאד למצוא מישהו שאפשר לשוחח איתו, לשתף בכל מה שעובר עליך.
אני יודעת שאולי את מרגישה שאין עם מי לדבר, כי בעצם לכולם סביבך קשה ונדמה שלאף אחד אין כוח לשמוע מה עובר על האחר. אבל דווקא במצבים כאלו ממש חשוב להתקרב ולהדק קשרים. הרבה יותר קשה לעבור הכל לבד ולפעמים זה שאחד משתף, זה עוזר גם לאחרים לשתף ולהרגיש שהם לא בודדים בתחושותיהם. לכן אני מציעה בכל מקרה למצוא מישהו בסביתך שאת יכולה לשתף- זו יכולה להיות חברה, או מישהו מהמשפחה, זו יכולה להיות מדריכה או מורה- כל דמות שאת מכירה ורוצה לשתף. אמנם הדברים לא נעלמים ונפתרים אחרי השיחה אבל יש בזה משהו שמאד מקל על הנפש, מוריד קצת את האבן הגדולה שיושבת בלב.
יקרה שלי, כמו שתיארת הקושי הוא גדול. יש הרבה דברים בתוכינו שעברו טלטלה וצריך להעמיק בהם ולבנות אותם בתוכינו בעוצמה גדולה יותר. לא בטוח שזה הזמן מבחינתך. את מכירה את עצמך הכי טוב ויודעת מה נכון לך. התהליך שאת עוברת עכשיו הוא תהליך ארוך שצריך לתת לו זמן. כמו להבדיל, שאדם אבל לא חוזר תוך יום לשיגרת חיים רגילה אלא יש זמן לאבל. אז אצלך לא מדובר על אובדן אדם אלא על אובדן אחר- של מציאות חיים מדהימה שזכית לחיות בה ומשהו ממנה נקטע ונגדע וגם את צריכה זמן.
אל תיבהלי מכל מה שאת מרגישה. אני אומרת שוב, אם את מרגישה שהדברים "קיצוניים" כדאי לדבר עם מישהו מיקצועי וגם אם לא, פשוט תני לעצמך זמן.
כתבת בהתחלה על כל מה שזכית לספוג בשש עשרה השנים שחיית בגוש קטיף והזכרת בעיקר את האנשים המקסימים שהקיפו אותך ואת האווירה והאמונה המדהימה שסבבה אותך. הדברים האלו לא נעלמו, הם עדיין נמצאים סביבך, ובעזרת ה´ הם תמיד ימשיכו להיות איתך. יש דברים שאף בן אדם לא יכול לקחת ממך!
ובעזרת ה´ את תמצאי בעצמך לאט לאט את הכוחות לקום מתוך המשבר הזה. הכוחות האלו קיימים בך למרות שקשה לך כרגע לראות את זה. עם ישראל חווה הרבה משברים ומצא את הכוחות לקום מתוכם. בעזרת ה´ גם הפעם אנחנו נמצא את הכוחות האלו. זה יקח זמן אבל אנחנו לא מפחדים. לפעמים באמצע הלילה, קשה לאדם להאמין שיגיע הבוקר והאור יפציע...
"כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך- ה´ אור לי".

אני מאחלת לך שתצליחי למצוא בתוכך את הכוחות שקיימים בך ולהאמין שבסוף הלילה השמש עתידה לעלות.

יש עוד הרבה מה לומר, אי אפשר באי- מייל אחד להכיל הכל. אשמח מאד מאד אם תרצי להגיב, אם תסכימי להמשיך לשתף, אני מצידי כאן.
שולחת לך חיבוק גדול, חושבת עליך הרבה ומתפללת בשבילך להרבה טוב.

שלך, ברוריה
brurya123@walla.co.il