גורשתי, והם שרים "ונחלתו לא יעזוב"???

שלום וברכה,
כבר עברו חודשיים מהגירוש, אנחנו בחג הסוכות "זמן שמחתינו" ובכלל לא קל לי לשמוח כמו בכל שנה. במיוחד אחרי שהייתי בגוש קטיף יותר מחודש לפני הגירוש, ראיתי את החיים התוססים והנפלאים שהיו בו, עד שגורשתי מנוה דקלים, אמנם לא מהבית שלי, אלא מבית נטוש ש"התנחלתי" בו כמה ימים לפני הגירוש.

האמת היא שאני חושב שאני אולי יכול להבין את האנשים ששרים את השיר "ונחלתו לא יעזוב", אבל מה שיותר קשה לי להבין זה את הנהגת הקב"ה, וכמו ששאלת - "ונחלתו לא יעזוב"? עכשיו אנחנו מרגישים שה´ נטש אותנו ועזב את נחלתו! כתבת "מאוד קשה לי להאמין בזה", ואני באמת לא חושב שאת צריכה להאמין בדבר שהוא נגד המציאות, שהרי בשטח כל המקומות האלו נעזבו.
בחג הסוכות, נוהגים הספרדים לקרוא בכל יום את פרקים מב-מג בתהלים ששואלים את אותה השאלה, ואני מעתיק כמה פסוקים:
היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה, באמור אלי כל היום איה אלהיך... אומרה לאל סלעי למה שכחתני, למה קודר אלך בלחץ אויב... [כי אתה אלהי מעוזי למה זנחתני???], למה קודר אתהלך בלחץ אויב:

´כי אתה אלהי מעוזי´ – כל כך בטחנו בה´, נשענו עליו והתפללנו, אז ´למה זנחתני´? מזמור דומה שבו מתאר דוד המלך יותר בהרחבה את התחושות הוא מזמור ל"ד:

י אַף-זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ: יא תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי-צָר וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ: יב תִּתְּנֵנוּ כְּצאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ: יג תִּמְכּר-עַמְּךָ בְלֹא-הוֹן וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם: יד תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ: טו תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מְנוֹד ראשׁ בַּלְאֻמִּים: טז כָּל-הַיּוֹם כְּלִמָּתִי נֶגְדִּי וּבשֶׁת פָּנַי כִּסָּתְנִי: יז מִקּוֹל-מְחָרֵף וּמְגַדֵּף מִפְּנֵי אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם: יח כָּל-זאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא-שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ: יט לֹא- נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ: כ כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת: כא אִם-שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ וַנִּפְרשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר: כב הֲלֹא-אֱלֹהִים יַחֲקָר-זאת כִּי-הוּא ידֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב: כג כִּי-עָלֶיךָ הרַגְנוּ כָל-הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצאן טִבְחָה: כד עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדנָי הָקִיצָה אַל-תִּזְנַח לָנֶצַח: כה לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ: כו כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ: כז קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ:

בספר העיקרים (ד, מו) הסביר רבי יוסף אלבו, כי את השאלות הקשות ביותר אנחנו צריכים לשאול בתפילה דוקא את הקב"ה. העיקר שנשאל אותם לא בהתרסה, אלא בענווה. ואני מעתיק כמה משפטים: "כי בזולת הצרות העוברות עלי אני נכלם ומתבייש כל היום מן המחרפים אותי ואמרים לי הנה במה מבטחך ובטחונך שאינו עוזר אותך עם היות בו יכולת לעזור וזה כי [כשאדם בוטח בדבר שאינו מועיל לו הוא מתבייש כמו שהזכיר זה דוד במזמור למנצח על אילת השחר אמר כמתרעם על זה בשם כל אחד מבני הגלות ואמר אלי אלי למה עזבתני... ] ואמר עוד תהלות ישראל כלומר שישראל מתהללים בך תמיד שאתה מושיעם בעת צרתם וא"כ למה עזבתנו עתה כי לא היה הענין נוהג כן בזמן האבות כי בך בטחו אבותינו ולא היית משיב פניהם ריקם אבל בטחו ותפלטמו ואליך זעקו ונמלטו ובך בטחו ולא בושו מבטחונם אחרי שהיה בטחונם בך שאתה דבר קיים ובלתי משתנה... ואחר שזכר שבח אומת ישראל בהיות סובלים הצרות ועל הגלות לאהבת הש"י [הזכיר התרעומות שהיה מתרעם על הש"י דרך תפלה ואמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה עורה למה תישן ה´ ולמה פניך תסתיר ממנו] ואף אם תשכח ענינו ולחצנו מ"מ כאשר שחה לעפר נפשנו ודבקה לארץ בטננו שאנחנו בתכלית הדלות והשפלות קומה עזרתה לנו ופדנו ולא בעבורנו אלא למען חסדך כי מדרך החסד להמשך על הבוטחים בהשם אמר הכתוב והבוטח בה´ חסד יסובבנהו (שם ל"ב) כלומר אף אם אינו ראוי מצד עצמו מדרך הבטחון להמשיך חסד חנם על הבוטחים בהשם:

[ואת שאלת, איך אנשים שרים "ונחלתו לא יעזוב"?]
כך ממשיך המזמור של חג הסוכות: "שלח אורך ואמתך, המה ינחוני, יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך: ואבואה אל מזבח אלהים אל אל שמחת גילי, ואודך בכינור אלהים אלהי:"
אני חושב שהאנשים ששרים את השיר ´כי לא יטוש ה´ עמו" – רוצים לשדר לעצמם ולכולם, שאת הרוח אף אחד לא ישבור לנו. שאת האמונה בנצח ישראל, את האמונה בכך שבסופו של דבר נראה איך הכל התגלגל לטובה ושה´ לא יעזוב לנצח את נחלתו, אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו. כי לא אנחנו המצאנו אותה. בדומה לרבי עקיבא שראה אף הוא חורבן, חורבן הרבה יותר קשה מהחורבן שראינו אנחנו – חורבן בית המקדש. אפשר רק לדמיין את הסיטואציה, שבה הולכים רבי עקיבא והחכמים ורואים את הר הבית שמם.
וכולם קורעים בגדיהם, מרוב צער ועגמת נפש.
ובשלב הבא, כשרואים שועל שיוצא מבית קדשי הקדשים, כולם בוכים.
אבל רבי עקיבא צוחק, כי הוא מתחבר לאמונת הנצח.
נכון, לא חייבים עכשיו לשיר – אני חושב שזה תלוי מאוד בנפשות. מי שמרגיש שהוא לא מתחבר לזה עכשיו, לא צריך! אבל אני חושב שכולם צריכים לחקוק בתוכינו את סוף המזמור: "מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי, הוחילי לאלהים [כי עוד אודנו] ישועות פני ואלהי". כמו שכתבת בעצמך, אנחנו יודעים שעוד נחזור. ואני חייב לומר שאני כל כך מלא התפעלות והערכה גדולים מאוד לצורת ההתמודדות שלך ושל המגורשים, שמקדשים שם ה´ באמונתם. ראי מה כותב על כך ספר העיקרים שם:

"אין לאיש חזקה באמונתו להיות נאמן בבריתו כשיהיה שומר ברית ותורה ועובד את ה´ בהיות שאנן ושלו בביתו ורענן בהיכלו ומעשיו מצליחים ואין פשתנו לוקה ולא יינו מחמיץ [אבל כי גם בהתהפך עליו בלהות הזמן ויאחזוהו ימי עוני וירדפוהו עד השברים לא יסיר תומתו ממנו ובזה יבחן הצדיק אם הוא עובד מאהבה] כי בעת שיבואו עליו צרות רבות ורעות יחזיק במעוזו ולא ימס את לבב אחיו בלבבו ויבטח בהשם בכל עתותיו כי בעת השלוה וההשקט וההצלחה יכיר שהכל בא מאתו ולא יאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה כי הוא יתברך הנותן כח לעשות חיל ויבקש מלפניו להתמיד הטוב ההוא ובעת צרה יוסיף אומץ ויבטח שיוציאהו מצרה לרוחה ויבקש מלפניו שיעשה שלום לו ועל זה אמר המשורר בטחו בו בכל עת (תהלים ס"ב) רוצה לומר בעת ההצלחה ובעת צרה ושפכו לפניו לבבכם ואמרו אלהים מחסה לנו סלה..."

אשריכם שאתם זוכים לקדש את שם ה´. עכשיו קשה לנו מאוד, אבל גם כאן אנחנו יודעים שבסופו של דבר "אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא", וכגודל קידוש ה´ כך תזכו לעוצמות כל כך גדולות של טוב אלוקי.

אני חושב שעכשיו, בחג הסוכות, אנחנו צריכים - עם כל הקושי – להתגבר, להתחבר אל המבט הכללי על עם ישראל ולשאוב ממנו תעצומות של כח, לזכור שיש לנו – אנשי האמונה - תפקיד גדול מאוד, וכנראה דוקא משום כך אנחנו נבחרנו לעבור כל כך הרבה יסורים. באתר ´ישיבה´ עומדת להתפרסם בימים הקרובים סדרת שיעורים נרחבת ומעמיקה, מאת הרב של פסגות – הרב יוסף ויצן, שמרחיב מאוד במשמעות האמונית של כל מה שעברנו. ואני רוצה שוב להדגיש, שאסור שכל ההסברים השכליים ימחקו או יקהו משהו מעוצמת הרגש. לכן, נמשיך להתפלל ולשאול בתפילה – למה? (ועל כך יש הרבה מזמורי תהלים ופרקי תנ"ך, כמו אלו שציטטתי לעיל), ויחד עם זאת לא נישבר חלילה, כי באמת - אנחנו המחוברים באמת, ואין לנו אלא לרחם על אלו המנותקים, להתפלל שיחזרו בתשובה וכמובן לפעול למען כך.
אני רוצה לסיים בדבריו של רבינו יונה על הפסוק במשלי י, כח:

ואם לא יגיע העניין שמיחלים עליו, תהיה צדקת התוחלת סיבה לתועלת ולחסדים רבים ונכבדים מן העניין אשר בקשה נפשם, ככתוב "והבוטח בה´ חסד יסובבנו". ותקוות רשעים תאבד, בהעדר העניין שמקוים עליו תהיה תקוותם אובדת, כי אין שכר על תקוותם, כי לא על ישועת ה´ בטחו" (רבינו יונה משלי י, כח).

שיהיה לנו חג שמח באמת,
ונזכור שלפעמים – השמחה העמוקה צומחת דוקא מתוך תקופות של משבר.
זה הזמן גם להעמיק בענייני הגאולה ולהצמיח בהם קומה חדשה. ראי למשל - גדול קידוש ה´ מחילול ה´:
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=3919