שאלה
שלום לרב!
ברצוני לומר לרב תודה רבה על כל מה שאתה עושה בעולם אתה משפיע המון עליי ואני בטוח שגם על אחרים.
תמיד נמשכתי לכיוון חינוך והדרכה כולל היום שאני לומד הוראה במכללה. לאחרונה אני מרגיש שיש סיבות לא כ"כ טובות לזה שאני נמשך לעולם החינוך: זה מאפשר לי לחזק את האגו והגאווה שלי שכולם מסתכלים ושומעים ממני זה מראה שאנשים צריכים אותי וכו' ודבר זה מציק לי כל פעם שאני מעביר שיחה או פעולה אני חושב למה אתה עושה את זה בגלל החינוך או בגלל הגאווה שלך וזה מתסכל האם עדיף שאעזוב את העולם הזה אם כוונותי לא כ"כ טהורות?
שאלה שניה איך אפשר לחזק את הביטחון העצמי שלי אני כל הזמן מנסה להדמות לאחרים ולא להיות עצמי ישנה עוד בעיה שמתלווה לזה ושאני מידי פעם כדי להגדיל את מעמדי בעיני החברה משקר וזה דבר כל כך קשה לתקן ולעבוד עליו מה אעשה לתקן את זה? תודה רבה וסליחה על האורך
תשובה
שלום ורוב ברכות,
הגאווה זה לא סיבה להפסיק לעשות טוב. צריך להמשיך לעשות טוב ובמקביל לטפל בגאווה ולנקות את הכוונות.
רבי נחמן מלמד שסילוק הגאווה הוא על ידי שנמצא בעצמנו טוב אמיתי, כפי שהוא מבאר בתורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן, תורת אזמרה.
מה הקשר?
מצד אחד – אנחנו יצורים אלוקיים, נעלים, נשגבים. ומצד שני אסור לנו להתגאות. איך זה הולך ביחד? איך אפשר לקיים את הדרכת רבינו ולראות בעצמנו כטובים ומיוחדים, ומצד שני לא ליפול לרשת הגאווה?
הצדיקים, שמתבוננים על העולם ויושביו מלמעלה, שמבינים וקוראים את החיים מצידם הפנימי ולא רק מצידם החיצוני, מגלים לנו מהו טוב אמיתי. מהו אותו טוב, שיהיה טוב לנו בשלמות ולא יגרור אחריו שום רע. מהו אותו טוב שכאשר ייטב לנו ייטב גם לאחרים ולא יגרע מחלקם דבר.
טוב כזה הוא רק טוב אלוקי, "טוב ה' לכל", טוב שהוא לכל, לא רק לפלוני ולעומתו לאלמוני יחסר.
וכך כותב בעניין זה רבי נתן ב"ליקוטי הלכות" (אורח חיים, השכמת הבוקר א' סעיף ה'): "וזהו שנסמך בהג"ה "שויתי ה' לנגדי תמיד", היינו שתמיד אני משים ומשווה ה' לנגד עיני, כי אף על פי שאני רחוק ממנו יתברך, אף על פי כן "ה' לנגדי תמיד", בכל מקום, כי אני מוצא בעצמי נקודה טובה. וזה פירוש הפסוק (תהילים ט"ז): "שיוויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט", היינו שתמיד אני משים ה' לנגדי, אפילו במדרגות התחתונות, היינו שמטה כלפי חסד (שזה נרמז בלשון הכתוב "כי מימיני" זו מידת החסד) ודן את עצמו לכף זכות ומוצא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין, על ידי זה יכול למצוא השם יתברך תמיד, ועל ידי זה לא ימוט לעולם".
כיצד נקיים את הפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד"? שואל רבי נתן ומשיב - על ידי שנמצא בעצמנו חלקים ממנו, שזהו הטוב שבנו, וכמו שמבאר בהמשך דבריו (שם בסעיף ח')"וזה בחינת
"כי חלק ה' עמו", "ימצאהו בארץ מדבר", שאפילו בארץ מדבר ובתוהו מוצאין "חלק ה' עמו", היינו בחינת נקודות טובות, שהם בחינת "חלק ה' עמו".
הטוב שבנו - הוא הוא חלקי אלוקותו. למצוא את הטוב, אם כן, משמע למצוא אותו יתברך בחיינו, את "טביעות אצבעותיו" בנפשנו, במעשינו.
"וזהו "הקיצותי כי ה' יסמכני", שאני מתגבר ומתעורר משנתי, כי איני מייאש עצמי עדיין, כי "ה' יסמכני", כי הנקודה טובה שאדם מוצא בעצמו זה בחינת אלוקות כביכול. כי כל הטוב מאיתו יתברך, כי "אורייתא וישראל וקודשא בריך הוא כולא חד" (התורה וישראל והקדוש ברוך הוא - הכל אחד).
נמצא, כשיש בישראל איזה נקודה טובה, דהיינו איזה מצווה או דבר טוב, זה הטוב הוא אחדות גמור עימו יתברך, כי "טוב ה' לכל", וכמו שכתוב: "טעמו וראו כי טוב ה'", כי כל הטוב שנמצא בכל מקום שהוא, הכול ממנו יתברך, וזהו "כי ה' יסמכני", היינו הנקודה טובה שאני מוצא בעצמי שהוא בחינת אלוקות, בחינת "טוב ה' לכל", זה הוא סומך אותי ומקיץ אותי מהשינה ואזי "לא אירא מרבבות עם אשר סביב שתו עלי", כי שוב איני מתיירא מהם, אף על פי שהם כמה רבבות פגמים וחטאים שעומדים עלי להפילני חס ושלום".
נקודה טובה היא אלוקות, אין סוף. משום כך רק כאשר אדם מוצא בעצמו נקודה טובה אמיתית, טהורה, הוא באמת שמח. ואולי נוכל להשתמש כאן בשמחה גם כאבן בוחן. אם אינך שמח באמת משמע שעוד הלא נגעת בנקודה טובה האמיתית, שעדיין צריך לברר אותה ולהסיר ממנה את הקליפות והפסולת. הנפש יודעת, בכל דבר שבעולם שהיא נוגעת בו, כי הוא מוגבל וסופי. הדעת מבחינה בגבולותיו והבחנה זו מכווצת את יכולת הנפש לשמוח. איך אפשר לשמוח בדבר כלה ונפסד? איך אפשר להתענג ממה שעוד רגע או שניים יימוג וייעלם?
"בעולם הזה אין המוות מניח לאדם שישמח" (מדרש תנחומא ויחי ג'). לכן גם קשה לנו לשמוח ב"נקודות טובות" מדומות, בערך השקרי של הגאווה, שהרי אדם כאבק פורח וענן כלה, איך ישמח בישותו כשזו נידונה לכיליון חרוץ?
אפילו בנקודות טובות באמת , תורה ומצוות , קדושה וטהרה , קשה לשמוח באמת כל עוד הן מעורבות בפסולת של פניות וגאווה, שכן פניות אלו, כדרך כל דבר כלה, אף הן קשורות לגבול וסוף, לכלה ולנפסד, ובתור שכאלה אינן מניחות לשמוח באמת. אבל כשנגמר הבירור, כשמתקלפות כל הקליפות ואנו זוכים להבחין בנקודה האחת, הטהורה לגמרי, כל כולה נאמנה לאביה שבשמים, קשורה לנצח, מחוברת לאין סוף, או אז, רק אז, יכולה הנפש באמת לשמוח, שמחת אין סוף, שמחה בלי גבולות ומחיצות, כי התגלתה בפניה אותה נקודה אלוקית, נקודת האין גבול ואין ערך של אורו יתברך הנגלה בה.
אבל מה עושים עם הגאווה?
רבי נתן מבאר בליקוטי הלכות שהקליפה תמיד קודמת לפרי, וכמו כן הוא בכל דבר שבקדושה, שברגע שאתה רוצה להיכנס לאיזה שער, אתה קודם כל פוגש את השומרים של השער, את ההפרעות והדמיונות והבלבולים שקודמים לפרי הקדוש, וכלשון רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן כ"ה סעיף ב'): "ודע, שבכל עולם ועולם ובכל מדרגה ומדרגה, יש שם דמיונות אלו, והם הם הקליפות הקודמין לפרי, וסובבים את הקדושה, בבחינת " סביב רשעים יתהלכון " (תהילים י"ב).
וכשאדם נעתק ממדרגה למדרגה, אז צריך לו לילך דרך אלו הדמיונות כדי להגיע אל הקדושה, ותיכף כשעולה להמדרגה, אזי נתעוררין הקליפות שבמדרגה ומסבבין אותו, וצריך להכניע אותם ולשבר אותם, ולטהר אותו המקום מקליפות".
למרבית הצער, הקליפה נראית כמו הפרי, כמו שכתוב אודות עץ הדעת טוב ורע, שהיה טעם עצו וטעם פריו שווה, וזה היה אחד מן הדברים שגרם לאדם להיכשל באכילת העץ האסור. והדבר הכרחי, שאם לא תהיה הקליפה דומה לפרי, והרע לא יראה כמו הטוב, היכן המקום שיוותר לכוח הבחירה?
עיקר הבחירה בטוב ובקדוש גדולה כל כך, דווקא משום שהרע והטמא טורח להציג את עצמו כאילו הוא הטוב, חלילה.
עומק הטוב, הקדוש והמאיר ביותר שיש בנו - אזמרה.
וכנגדו בקליפה, עומק הרע והטומאה - גאווה. ישות.
אזמרה פירושו למצוא אלוקות, לשמוח בה' ובטוב שהשפיע לנו . וכשאדם מוצא בתוכו את ה' - אין מאושר ממנו.
אבל משום שסביב הטוב האלוקי הזה חופות הקליפות ואין הוא ניכר לעין בהשקפה ראשונה, מציג הרע לפנינו את גרסתו המדומה והשטנית לאזמרה - גאווה. במקום למצוא טוב אמיתי, אלוקי, מדמה האדם לעצמו טוב מלאכותי, שיקרי, ועל ידו הוא חש שיש לו ערך.
הערך האמיתי שלנו נובע מכך שמקור הטוב שבנו אלוקי. הערך המדומה שלנו נובע מטוב שאנו מוצאים בעצמנו ומייחסים אותו לעצמנו בלבד, נפרדים מה' ומן השפע שלו. על כגון זה אמרו חז"ל: "כשאני לעצמי מה אני", הווה אומר, אם אני נפרד מאלוקי, אפילו ירבו מעלותי עד אין קץ, אין אלו מעלות אמיתיות. וכה חסר ערך הנני באותה שעה, עד שלא נמצא בעולם דבר שפל וגרוע לדמות אותי אליו אלא "מה", כל כך כלום, ריק וחסר, עד שכל מהותי סימן שאלה אחד גדול: "מה?
ובאמת אנחנו רואים, שאחת הקושיות שמעורר היצר הרע על עניין אזמרה הוא בדיוק עניין זה. מדוע שאשמח בטוב שבי? הרי זו גאווה! הוא, הנוכל הערמומי, שמציע לנו את התחליף המר של הגאווה של הנפרדות מה', כדי שנחוש ערך עצמי, הוא עצמו טוען כלפי אזמרה, הערך האמיתי האלוקי שבנו "הרי זו גאווה". איזו רשעות.
כדי להיכנס בשערי אזמרה, כדי להבחין בטוב ובקדוש שבנו, עלינו לשבור תחילה את ערכנו המדומה, את גאוותינו. לפחות במידת מה. להחליף ערך שיקרי בערך אמיתי. הקושי הטמון בעבודה זו נובע מכך, שבין הויתור על הגאווה ובין ההבחנה בטוב ובערכנו האמיתי, נוצר חלל פנוי, שבו ערך מדומה כבר אין לנו, אבל ערך אמיתי עדיין אין לנו. עזבנו את הזיוף וטרם קיבלנו את המקור. מצב זה של חוסר ערך, של תחושת אפסות, מאיים מאד על האדם, והוא אחד מן הגורמים העיקריים שמונעים, בלא יודעין, רבים וטובים כל כך להיכנס בשערי אזמרה.
וכך מתגלה עקרון זה בלשונו הקדושה של רבינו בתורת אזמרה: "ואפילו כשמתחיל להסתכל בעצמו, ורואה שאין בו שום טוב, והוא מלא חטאים, ורוצה הבעל דבר להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה, חס ושלום, אף על פי כן אסור לו ליפול מזה , רק צריך לחפש ולמצוא בעצמו איזה מעט טוב ".
"כשמתחיל להסתכל בעצמו רואה שאין בו שום טוב". הווה אומר שטרם התחיל להסתכל בעצמו דימה שיש בו טוב, הלא הוא הטוב המדומה של הגאווה.
זוהי גם הסיבה שיש כאלה, אשר אינם מבינים לשם מה הם זקוקים להתחזקות של אזמרה. "אני צריך למצוא בי טוב? הלא יש בי הרבה טוב". אמנם טוב שאדם מייחס לעצמו אינו טוב באמת. אין זה אלא קליפת הטוב - גאווה.
רק כשאדם מתחיל להסתכל בעצמו באמת, הוא מגלה עד כמה מגוחך ומופרז הערך העצמי השקרי שלו. אבל כעת, בטרם יזרח עליו אור אזמרה, בטרם יתחזק ויחפש בעצמו איזה ערך וטוב אמיתי, הוא מוטל בתווך, בלי שום ערך, וסכנתו גדולה. הלא כך מזהיר ומעודד רבינו את האדם השרוי בתווך הזה: "ורוצה הבעל דבר להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה, אף על פי כן אסור לו ליפול מזה".
לא ליפול לעצבות ולא לסגת בחזרה אל הערך המדומה של הגאווה, רק לפרוץ פנימה. אחרי ששברנו את קליפת הערך המדומה, עלינו לשבור את קליפת חוסר הערך ורק אחר כך נמצא את הערך האמיתי, האלוקי.
יתכן, שרבינו מדבר דווקא על נקודה, דבר קטן ופעוט בגלל בעיית הגאווה.
האם בדברים גדולים אי אפשר לעשות אזמרה?
אפשר, אבל כאשר אדם שמח בדברים גדולים שעשה, שחשיבותם ניכרת ונראית לעין, בנקל מתערבת בשמחתו קליפת האזמרה - גאווה.
ועל כן רבינו מדבר דווקא על נקודה, על דברים קטנים, שלא נראים חשובים במיוחד. רצון טוב, ניסיון לגבור על היצר הרע,
תפילה קצרה, לימוד קל. מצוות שהכול רגילים בהן ואיש אינו טורח להתפעל מהן.
בדברים הקטנים, בנקודות, ניכרת יותר נקודת האזמרה, נקודת האלוקות, שהרי אותם אין האדם עושה עבור כבוד או גאווה. מי יכבד אותו בגלל שנטל ידיו בבוקר?
מי יתפעל ממנו אם אמר פסוק תהילים?
מי ימחא לו כפיים כשלמד שתי הלכות?
כשניסה להצליח לרגע לא לומר לשון הרע או להסתכל בדבר האסור?
"והתבוננת על מקומו ואיננו". מהמילה "התבוננת" אנו לומדים שרבינו מתכוון אפילו לדבר קטן באמת, כל כך קטן עד שאינו ניכר כלל לעין במבט שיטחי. רק בהתבוננות, רק בהסתכלות מרוכזת, נוכל להבחין בו. וכן מוכח מ"ליקוטי הלכות" שרבי נתן מכנה את הנקודות טובות בשם "שערות", ובאמת בשערה אי אפשר להבחין עד שנתבונן בה. וכן מבואר בתורה מ"ח בליקוטי מוהר"ן חלק ב': "כל תנועה ותנועה שהוא מנתק עצמו מעט מעט מן גשמיותו ופונה להשם יתברך, היא גדולה ויקרה מאד מאד, ואפילו נקודה קטנה מאד" וכו'.
אפילו תנועה קטנה, תזוזה קלה, רצון פעוט, לכיוון הקדושה, הגם שלא עשינו שום מעשה ואין כאן שום דבר שניכר לעין שום ברייה, אף על פי כן "והתבוננת". תסתכל טוב טוב ותראה שגם המעט מן המעט הזה נחשב ויקר מאד.
בנקודות קטנות, הטוב גלוי יותר. הכוונה הפשוטה לעשות רצון ה ', להיות טוב, פחות מוסתרת בפניות של כבוד וגאווה. וכך כותב בעניין זה רבי נתן ("ליקוטי הלכות פסח ט' סעיף ט"ו ): "כי עיקר הנפילה מחמת גדלות, שאין נאה וראוי לו לעבוד עבודה ויגיעה הזאת, ועדיין לא פעל כלום, אדרבא נדמה לו וכו'. אבל החפץ באמת אומר בליבו בשביל נקודה אחת של התנוצצות אלוקות אחד כדאי כל היגיעה בכפלי כפליים". כדי למצוא טוב צריך, ולו במידת מה, להיות עניו.
יתירה מזו, כל ההסתכלות שלנו על ערך מעשינו באופן כמותי, כל בחינתם בעין של קטן וגדול, פחות ערך או בעל חשיבות, יסודן בהשקפה אנושית מוטעית.
וכן מבאר הרמב"ם אודות הדרך בה נשקלים מעשינו בעיניים של מעלה (הלכות תשובה פרק ג' סעיף ב') "ושיקול זה אינו לפי מניין הזכויות והעוונות, אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות, שנאמר: "יען נמצא בו דבר טוב", ויש עוון שהוא שקול כנגד כמה זכויות, שנאמר: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכויות כנגד העוונות". וביאר ה"כסף משנה" שם: "הרי שכבר אפשר שיראה לנו שהוא רשע גמור, ועשה מצווה שבעבורה ראוי שיזכה".
הווה אומר - מה שאנו מחשיבים אינו בהכרח חשוב גם למעלה. מה שמרשים אותנו לא בהכרח מרשים גם אותו.
ייתכן מאד שמה שנראה לנו קל ומזולזל - דווקא הוא יקר וחשוב שם לאין שיעור.
זוהי גם הסיבה שדווקא הצדיקים הגדולים, הענווים באמת כדוגמת משה רבינו, יכולים ללמד זכות על הקטן שבקטנים ועל הפחות שבפחותים, כי דעתם קרובה יותר לדעת עליון. "ודווקא על ידי הכרת קצת עוצם גדולתו יתברך, עד שיודעין שכל העבודה הגדולה של הגדול שבגדולים אינו עולה כלל וכלא ממש נגד עוצם גדולתו יתברך, רק שמגודל רחמיו וחסדיו רוצה לקבל נחת ושעשועים מבני האדם השפלים דווקא, ואז יודעין גם כן שאדרבא - רחמיו יתברך מרובין כל כך, עד שכל נקודה טובה של הפחות שבישראל מעלתה גדול ונורא מאד עד אין ערך כלל" ("יקרא דשבתא", מהרב מטשערין על תורה רפ"ב)
"כי אם היה האדם יודע היכן הוא עומד ואוחז. כי אם היה רואה ויודע מה שזוכה גם עתה (אפילו בשפל המדרגה) על ידי כל תנועה והעתקה שמנתק עצמו מרע לטוב, אפילו תנועה בעלמא (תנועה קלה), בוודאי היה רץ בכל כוחו לעבודת ה' ולתורתו והיה צדיק גמור. אבל היה מתבטל בחירתו, כי עיקר הבחירה (היא) מה שאינו רואה ויודע מה שעושה ומתקן (במעשיו הטובים) לפי מקומו ושעתו. על כן צריכין גם בזה להתחזק באמונה, לידע ולהאמין בדברי רבותינו, זיכרונם לברכה, שאין שום תנועה טובה נאבדת כלל. כי "לית רעותא טבא דאיתאביד" (אין אפילו רצון טוב שהולך לאיבוד, כמובא בזוהר הקדוש) וסוף כל סוף לא יישאר ממנו רק מה שחטף איזה טוב בכל יום ויום מימי חייו".
"הקפיצה" מעבר לחלל הריק שבו אנו חסרי ערך, היא אולי אותה "קפיצה" שרבינו מתאר בתורה ס"ד, שבה כל יהודי "קופץ" ומדלג באמונתו מעבר לחלל הכביכול פנוי מאלוקותו, ויכולת הקפיצה הזו נובעת מאמונתו ש"באמת לאמיתו, בוודאי אף על פי כן יש שם גם כן אלוקות, כי בוודאי אין שום דבר בלעדי חיותו" (ליקוטי מוהר"ן ס"ד סעיף א'). וכמו כן כאן, הלא הערך האמיתי, הטוב שבנו, הוא האלוקות, כפי שהתבאר בדברי רבי נתן, ואם איני מוצא טוב בעצמי, הלא זהו בדיוק החלל הפנוי מטוב, פנוי מאלוקותו.
"לקפוץ" את קפיצת האמונה מעבר לחלל הפנוי בנו פירושו להאמין שגם בחלל הזה, גם בנו, יש אלוקות, יש טוב. שמעבר לקליפת חוסר הערך מצוי ערך אמיתי, נצחי, אלוקי.
רבי נתן מדמה את עבודת האזמרה להתעוררות מן השינה. "וזה בחינת התעוררות השינה, כי כשאדם רואה שרחוק מהשם יתברך זה בחינת שינה, שהיא אחד משישים במיתה וכשמחפש ומבקש ומוצא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין ומחייה ומשמח את עצמו ומעורר את עצמו לעבודת השם יתברך על ידי זה, זה בחינת התעוררות השינה" (ליקוטי הלכות השכמת הבוקר א' סעיף כ').
לפי דבריו נמצא, שיש כאן שני שלבים. כשאדם רואה שהוא רחוק מה' - זוהי שינה, וכשהוא מוצא בעצמו איזה נקודה טובה ומתעודד - הרי הוא דומה לאדם המתעורר מן השינה .
לפי דמיון זה, איך נכנה את מי שאפילו לא רואה שהוא רחוק מה'? אם שינה, כלומר הבחנה בריחוק מה', היא אחד משישים במיתה, אפשר לומר שמי שאפילו את זה אינו רואה, הוא בבחינת מיתה ממש. מי שאינו רואה את עצמו כלל, ואינו מכיר ויודע את גריעות מצבו, כאילו אינו בעולם כלל, כאילו מת, וכבר אמרו חז"ל על כגון דא: "רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים". אבל מי שמתחיל להתבונן על עצמו ולראות גריעות מצבו, כבר שיפר את מצבו פי שישים, ויצא מגדר מת. כי היודע את גריעות מצבו כבר נקרא חי.
אבל איזה חיים הם אלו כשאדם שקוע כל ימיו בשינה?
הוא קיים, אבל בעצם מנותק מן המציאות, שרוי בדמיון וחלום. יתכן שנדמה לו שהוא במציאות, יתכן אפילו שהוא עוסק בקודש, אבל באמת אינו אלא חולם.
אודותיו כותב רבינו (ליקוטי מוהר"ן ס'): "כי העולם אין מכירין במי שהוא בבחינת שינה, כי נדמה להם שעוסק בתורה ועבודה, ובאמת הכול הוא בבחינת שינה", מבאר שם רבינו באותה תורה.
"מוחין דקטנות", מבאר רבי נתן, הוא מצב בו אין האדם מכיר בערכו האמיתי (ליקוטי הלכות תפילין ו' אות כ"ד).
וכמו כן כאן: "כי כשאדם רואה שרחוק מהשם יתברך זה בחינת שינה".
הוא כאן, הוא קיים, אבל הכול במוחין דקטנות. ואם כן, אין הוא חי במציאות האמיתית, "ואין להשם יתברך נחת מהם, כי נשאר כל עבודתם למטה, ואין יכול להתרומם ולהתעלות למעלה" (ליקוטי מוהר"ן ס' סעיף ו').
כל עוד אין האדם רואה בעצמו טוב, ואינו מאמין בטוב שבו, עדיין הוא ישן . ורק כאשר הוא עוסק באזמרה, דהיינו שמוצא בעצמו טוב אמיתי, הוא מתעורר משנתו וחי באמת. או אז, גדלה חיותו פי שישים, שכן הוא משתחרר מחבלי השינה שהיא אחד משישים במיתה. ולא זו בלבד שרק אז נקראים חייו אמיתיים, אלא שרק אז יש באמת לקדוש ברוך הוא נחת מעבודתו, כי מאחר שהיא נעשית מתוך מוחין דגדלות, כלומר מתוך הכרת ערכו הקדוש והאמיתי, אז יש ביכולתה סוף סוף "להתרומם ולהתעלות למעלה".
אמרו רבותינו זיכרונם לברכה על הפסוק: "כי מי בז ליום קטנות", מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא? קטנות שהייתה בהם, שלא האמינו בעצמן.
ומבאר רבינו מאמר זה: "שלא האמינו בקדוש ברוך הוא, שהוא טוב לכל, והם חשובים וגדולים בעיניו יתברך. ומחמת זה היה בהם קטנות, וזה היה עיקר הקטנות אמונה שלהם, מה שלא האמינו בעצמן. ומבאר רבי נתן שם: והכלל המובן מדבריו, שהאדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו, שגם הוא חביב בעיני השם יתברך. כי לפי גדולת טובתו של השם יתברך, גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך. וכבר מבואר עניין זה כמה פעמים, שאין זה ענוה להיות במוחין דקטנות, חס ושלום" (שיחות הר"ן ק"מ)
"תראה כמה אתה רחוק , תראה כמה אתה גרוע", אם כן, אינם אלא דברי הסטרא אחרא, שרוצה להפיל את האדם למוחין דקטנות, להרדימו ולגרום לכל עבודתו להיות בזויה בעיניו ומשום כך, כביכול, גם בזויה בעיניים של מעלה.
למרות שיש אמת באמירה זו , אף על פי שחטאנו ופגמנו ואנו רחוקים מכל דבר שבקדושה, אין זו אלא קליפת המציאות. המציאות האמיתית, הפנימית, היא "כמה ה' קרוב אלי וכמה הטוב שבי חשוב בעיניו".
זוהי הערנות האמיתית, זהו האופן היחיד בו תוכל עבודתנו לעלות לרצון ולעשות נחת רוח ליוצרנו.
"וכן האדם בעצמו, אפילו כשזוכה להתקרב אל האמת על ידי תוקף אמונתו כנ"ל, צריך גם כן שיהיה לו אמונה בעצמו, שזהו גם כן בכלל אמונת חכמים, כי הרבה מתרחקים (מן הקדושה) על ידי ריבוי הקושיות שקשה להם עליהם בעצמם, שרואים שזה כמה (זמן) שחותרים להתקרב להשם יתברך, וכבר סבלו יגיעות קצת וביזיונות רבים בשביל האמת, ואף על פי כן עדיין הם רחוקים כמו שרחוקים.
וכל זה (מחשבות של ייאוש כאלה הן) מעשה הבעל דבר (היצר הרע) שחותר עליהם לרחקם יותר. וכבר דיברנו בזה הרבה, אך עדיין צריכים למודעי, לידע ולהודיע, שאי אפשר לאדם בשום אופן בזה העולם שידע היכן הוא אוחז (ועומד מבחינה רוחנית) כמו ששמעתי בשמו, זכרונו לברכה. וזה מעיקרי הניסיונות שלו, מה שאינו יודע היכן הוא.
ובוודאי כל המרבה (במעשים טובים) הרי זה משובח, אבל אף על פי כן "אטו מאן דלא יכיל למעבד כולה מצווה - פלגא מצווה נמי לא ליעבד" (וכי מי שאינו יכול לעשות מצווה שלמה - האם לא מוטב שיעשה לפחות חלק מן המצווה?)
וכל ההתרחקות של בני אדם מחמת רעיונות ומחשבות ובלבולים כאלה, הכול מחמת בחינת הנ"ל, מחמת שרוצה להבין האמת תיכף ומיד (ולראות בעיניו ממש את התקדמותו ומעלתו, שאם לא כן הוא נופל בדעתו ופורש מן הדרך) אבל המאמין לא יחוש (לדברים אלו) וצריכין להמתין הרבה הרבה עד שיזכה להשיג ולהבין אמיתת דרכיו יתברך. כי "ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם" וכתיב: "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, כי גבהו שמים מארץ" וכו'. כי עיקר התגלות האמת (של הנהגת ה' ושל מעלת מעשיו הטובים של האדם) הוא בסוף (ימיו)". (ליקוטי הלכות יורה דעה, הלכות שבועות ב' סעיף י"ז).
"כי אין זה דרך הענווה להקטין כוחו ולומר שאין לו נשמה גבוהה כמו הצדיקים והכשרים, כאילו אין בידו להיות איש כשר או צדיק, כי ענווה כזו אסורה והיא ענווה פסולה ואין זה ענווה כלל רק מוחין דקטנות, שצריכין להתרחק מזה מאד, כמו שכתב רבינו ז"ל במקום אחר".
רק אדרבא, צריך כל אחד לומר בדעתו שיש לו נשמה גבוהה מאד, כי הנשמה של הפחות שבפחותים שבישראל היא גבוהה מאד מאד, וצריך לומר בדעתו שאין נאה לו להיות כרוך אחר תאוות חס ושלום , מכל שכן וכל שכן לעבור איזה עברה חס ושלום, כמו שכתוב: "ויגבה ליבו בדרכי ה'", שצריכין להגביה ליבו בדרכי ה'. כי כל אחד מישראל רחוק בשורשו מאד מאוד מעברה חס ושלום, כמו שכתב רבינו ז"ל במאמר "כי מרחמם ינהגם" (תורה ז' בליקוטי מוהר"ן חלק ב') כי כל אחד מישראל הוא בעל כוח גדול לעמוד כנגד כל העולם עם תאוותיהם, רק העיקר שיזכה לידע מכוחו" (ליקוטי הלכות ברכת הריח וברכת הודאה ד' סעיף ב').
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם