גאווה וקבלת מחמאות

שלום וברכה.

"חנינא בר פפא, רמי בר פפא..."
לעשות סיום מול כל הישיבה, אין בכך גאווה, אלא אדרבא שמחה גדולה של תורה, ועוד ברוב עם הדרך מלך. הרי במה אנחנו "מתגאים" לכאורה כשאנחנו עושים סיום - בהצלחה האישית שלנו או בתורתו של הקב"ה? יש לכך גם ערך חינוכי, ואולי אפילו איזה שהוא ´לחץ חברתי בלתי מודע´ שידחוף את החבר´ה לעשות סיומים... הרי זה "באופנה" אצלכם.
וכדי שלא יהיה בכך גם שום שמץ אבק של גאווה, כדאי באמת שכל מי שעושה סיום באמת יחשוב על כך, שאת הסיום הזה הוא לא עושה בשביל עצמו וכדי להתלהב על החברים שלו, אלא בגלל שהוא התאמץ ובאמת הצליח לסיים עכשיו מסכת, או משנה. וזה חשוב מאוד. כל מה שהוא עושה עכשיו בסיום זה לשמוח יחד עם חבריו, ששמחים איתו יחד.

ישנו ספר שאני ממליץ מאוד לקרוא אותו שנקרא "מי שטעם יין הונגרי". ועל הפרק הראשון בספר ההוא מלמדים אותנו איך לקבל מחמאות. כי מצד אחד שונא מתנות יחיה, וכל הזמן אנחנו מרגישים לא נעים כשנותנים לנו מחמאות - אולי הן לא מוצדקות, הרי אנחנו בעצמנו יודעים שאנחנו אולי לא באמת כאלה - - אולם מצד שני איך זה בעצם הולך? "די, תפסיק..." אך בלט אנו לוחשים "תמשיך תמשיך..." אנחנו מרגישים שזה חסר לנו אז אנחנו רוצים שזה ימלא לנו בעצם את החסר, או את החוסר בטחון שיש לנו.
לפעמים אנחנו צריכים להבין שיש דברים שאיננו רואים בעצמנו, עד שבא מישהו אחר מבחוץ ואומר לנו באופן אוביקטיבי את הרגשותיו. אנחנו על עצמנו בהחלט לא אוביקטיבים, ולרוב אנחנו נוטים לעשות ´חשבון נפש´ ולספור רק את הדברים הרעים ולהתעלם באכזריות מהטובים... ואיזה חשבון הוא זה? אני לא מכיר בעל מכולת אחד שבסוף החודש מסתכל רק על ההוצאות ולא על ההכנסות...אך לאדם יש נטיה כזו לפעמים, לכן טוב שיש לנו חברים ומכרים שעוזרים לנו ´לאזן´ את זה.

אז למעשה איך להגיב למחמאות?
להגיד ("תודה!") ולחייך!


יום טוב
מוטי.
zgabbay@gmail.com