בשביל מה צריך את כל הלימודים בבית הספר?

שלום גם לך,
בגדול את צודקת.
זה לא שאם תביני איך פותרים את הפונקציה המורכבת שמולך,
או איך להסתדר עם הסדרה ההנדסית שרוקדת לך מול העיניים עכשיו זה מה שיעשה רעש בשמיים.
רק מה, נראה לי שכשמדברים על לימודים כדאי להרחיב את הפריזמה,
ויש כאן שני כיוונים:
תעצמי רגע עיניים ותדמייני מה תרצי להיות ´כשתהיי גדולה´,
אז גם אם ראית את עצמך אחות בחלוק לבן, על ספת הפסיכולוגית בקליניקה שלך, עו"דית ממושקפת, או מה שזה לא יהיה,
בשביל להגיע לאותו התפקיד תצטרכי ללמוד אותו,
ובשביל ללמוד צריך קודם להתקבל ללימודים (את יודעת, רצוי).
ואחד הדברים שצריכים להביא כשרוצים להתקבל ללימודים,
נכון, צודקת: תעודת בגרות.
וזה הכיוון הראשון, בואי ננסה להסתכל על התעודת בגרות לא בתור מטרה, אלא בתור אמצעי!
אומנם את מוצאת את עצמך עכשיו שורפת ימבה של זמן על הרבה דברים שאם נאמר בעדינות,
כנראה זה לא מה שמרעיד שם למעלה את הרגליים של כיסא הכבוד.
אבל בתור אנשים ששואפים לחיות לא רק את הכאן ועכשיו,
אלא אנשים גדולים שדוגלים בראייה רחבה,
וחושבים גם על מחר, ואחרי מחר,
צריך לחשוב מה יהיו התוצאות של המעשים שלנו.
עכשיו את משקיעה במשהו שנראה לך סתמי לכאורה,
אבל תחשבי שמה את משקיעה עכשיו זה הכלי לקדש שם שמיים,
להיות שליחה טובה ונאמנה, ולתת לעם ישראל במשך (עשרות) השנים שלאחר מכן.
זאת, מתוך התפיסה שמה שלא תעשי תקדשי שם שמיים, ומתוך כל עבודה עובדים את הקב"ה.
למקרה שאת מנידה כעת בראשך הקט, ואומרת:
´יפה מה שכתבת, ובאמת לא רוצה לבאס אותך,
אבל מספיק לי הכישרון שלי,
כי מה-זה-לא צריך תעודת בגרות בשביל ללמוד עיצוב-אומנותי עם נגיעות פוסט מודרניסטיות,
שזה אגב חלום חיי´.
אז יש כיוון שני (שהוא גם שייך מאד בנוסף לכיוון הראשון):
המעשים שלנו הם בעצם הביטוי לפנימיות שלנו.
היחס שלנו לדברים נובע בעצם מכל מיני נקודות בנפש שלנו, וגם מעיד עליהן,
אם מתייחסים ללימודים (ולכל דבר) בצורה מסוימת, זה נובע מהבפנוכו.
מעבר לזה, זאת הזדמנות טובה לחנך את עצמך לעבודת המידות:
מלחמה בעצלנות, אחריות, השקעה, התמדה, עקביות, ואני בטוחה שאת תמצאי עוד.
בכלל, לא אחת בחיים אנחנו נדרשים לעשות דברים שלא-הכי בא לנו עליהם.
יש לך כאן מה שנקרא שניים במחיר אחד בצורה הכי מוחשית שיש:
לכאורה את רק עושה תעודת בגרות, אבל ב´באמת´ את עובדת על המידות.
זה לא סתם שהרב דסלר בספרו ´מכתב מאליהו´ כותב כי העקביות היא המידה הכי חשובה,
כי ברגע שקנית עקביות, בעז"ה גם המידות האחרות יגיעו.
ואם עבודת המידות וקנייתן בנפש זה לא לעבוד את הקב"ה סלש לקדש שם שמיים, אז מה כן?!

לגבי ההתמודדויות:
שוב את צודקת, אבל תנסי לחשוב שאם הן לא היו, האם היינו מצליחים לגדול?
(ואני לא מדברת על לגדול מבחינת גיל ושנים שיעברו גם אם נשב בסטלה כל היום).
ואם היה איזה דיסק און קי, מיוחד כזה,
שהיית מחברת ותוך מס´ שניות היה לך בתוך המוח את כל המידע שיש,
והיית מבינה ממש הכל-הכל ולא היה לך שום אתגר, ממש שום כלום,
אפילו לא אחד פיצי שכזה, היה מרגיש לך יותר טוב?
ואם תסתכלי על אותן התמודדיות לא בתור בעיות שאת מתה שיעופו לך מהחיים,
אלא בתור מקפצה לשלב הבא, זה ישנה משהו?
מה אומרת?
אם יש לך תשובה, או סתם בא לך לשתף בעוד משהו מה´המון דברים´, את מוזמנת בכיף!
רק טוב.
רינת
rintz3@gmail.com