שאלה
שלום , קוראים לי עדי ואני כמעט בת 17 . הבעיה שלי בטח מוכרת להרבה , אבל אצלי היא בקיצוניות נוראית . אמא שלי מתערבת לי בכל דבר הכי קטן שקיים , היא אוסרת עלי לעשות כמעט הכל .. ברור לי שהכל באמת מדאגה ,אבל זה גורם לי רק לריחוק ממנה ומהדת . היא מתערבת לי בלימודים על כל נקודה בציון , היא לא מסכימה לי דברים פשוטים כמו לשים לק שקוף שלא לדבר על קצת להתאפר , על כל דבר שאני לובשת היא מעירה לי .. קצר , צמוד , שקוף ומכריחה אותי להחליף , אני לא רוצה להתווכח איתה אז לידה אני הולכת איך שהיא רוצה פחות או יותר , וכשהיא לא נמצאת אני הולכת איך שאני רוצה , אני מרגישה שזה קצת צביעות .. אבל אני לא יכולה יותר עם החסימות שלה כל הזמן ..(אני חייבת לציין שגם איך שאני רוצה ללכת עומד בכללי הצניעות ) , ניסיתי לדבר איתה אבל היא לא מוכנה להקשיב היא חושבת שכל מי שלא הולכת לפי הדרך שלה היא 'פרחה' . כל הדברים שהיא עושה רק גורמים לי לרצות לעזוב את הדת ואת כל ההגבלות של הדת , בשביל לא להיות חנוקה כ"כ , ואני יודעת שברגע שאני יהיה לעצמי אני יעזוב הכל ויבחר בדרך שונה לחלוטין .
אני יודעת שהדת היא דבר טוב ומועיל , אבל בזמן האחרון קצת קשה לי לראות את זה .. אשמח אם תעזרו לי מה לעשות ,
תודה רבה , עדי.
תשובה
שלום עדי מתוקה,
את צודקת, הבעיה שלך בהחלט מוכרת להרבה... אמהות הן יצור מקסים חם אוהב ומגונן. אך לפעמים מגונן מידיי.
הסיטואציה שאת נמצאת בה היא לא פשוטה ומצריכה הרבה מאוד רגישות, אכפתיות וויתור של שני הצדדים. לפי הצורה שבה את מתארת את הדברים אני מניחה שניסית לפתוח את הנושא לא מעט פעמים איתה אולם את ממשיכה להרגיש שזה נקלע למבוי סתום ושהיא לא מצליחה להבין אותך.
אני בכל אופן ממליצה לך לחזור ולנסות לדבר איתה באווירה חמה וניטרלית, שבו באיזה בית קפה ותנסו לשוחח שוב על הדברים. אני בטוחה שגם אם לא תצליחו להסכים על רוב הדברים לפחות תהיה תחושה של קרבה ואכפתיות בין שתיכן. את הרי אוהבת אותה המון ואת יודעת שהיא אוהבת אותך ורוצה רק בטובתך. מחובתך לכבד את הורייך ואת החינוך שהוענק לך, ולהכיר תודה על כל מה שהם מעניקים לך.
אבל, בשורה התחתונה- [החיים הם שלך]. ואת מספיק גדולה כדי להחליט את ההחלטות שיעצבו את חייך ולהתמודד עם ההשלכות שלהן. אני חושבת שעצם הבחירה שלך לכבד את אמא שלך ולהסתובב בבית בדרך שנראית לה ראויה, ולא להכנס לוויכוחים תמידיים איתה היא לא צביעות אלא דווקא דרך התמודדות בוגרת. הוויכוחים התמידיים והריבים שלא נגמרים יכולים להוביל להשלכות הרבה יותר חמורות. כמובן שיש סייגים וגבולות לדרך הזאת ואין שום היתר לשקר לאמא שלך. בצורה בוגרת וכנה את יכולה להסביר לה שאחרי חשיבה ארוכה, אלה הדברים שהחלטת שמתאימים לך מתוך צורת החיים בה חינכו אותך, מתוך כבוד עמוק לדעתה דעתה ורצון למנוע ממנה צער או עוגמת נפש. לא כל דבר תוכלי ´להרשות´ לעצמך. הרבה פעמים תצטרכי לוותר על דברים מסוימים שאולי היו נראים לך שהם דווקא כן בסדר. אבל הרווח... וואו! הרווח יהיה עצום. אני בטוחה שכשתהיה לך עמידה החלטית, בוגרת, מחושבת ומתחשבת, אמא שלך לא תוכל שלא להעריך ולכבד (גם אם היא לא בהכרח תסכים) את ההחלטות שלך.
עדי, את כבר בת 17. זהו גיל שבו את כבר מספיק נבונה להתבונן בחיים שלך ולהחליט מה טוב ומה לא. התורה היא דבר נפלא, ומדברייך נראה שאת מבינה את זה. אל תתני לדברים חיצוניים שוליים להרחיק אותך מהאור הגדול הזה. יש אינספור דרכים להתחבר לטוב הנפלא הזה- תמצאי את הדרך שלך. בתבונה, ברגישות, באמונה בטוב, ובעזרת הקב"ה אני בטוחה שלאט לאט תקלפי את הקליפות החיצוניות של הדברים, את הדעות הקדומות על הצניעות וההלכה, את הדעות שסובבות אותך ואת אלה שמרחיקות אותך, ותמצאי את הדרך שנכונה לך, לעדי! תהיי כנה עם עצמך, תפתחי כלפי עצמך חוש ביקורת בריא, האם את לובשת משהו שהוא באמת צנוע או לא, הלק מתאים לעדי שאת רוצה להיות או לא, האם החצאית אכן משקפת את הבת הערכית שאת, אין בדברים האלה שחור לבן או תשובות מיידיות- זוהי עבודת חיים.
יקרה, המכתב שלך מעיד על אומץ ורגישות וחיפוש אמיתי אחרי מה שנכון וטוב, אני יותר מאשמח ללוות אותך בחיפוש הזה. ואני בטוחה שכמוני ישנם גם מורות, חברות טובות או מדריכות שישמחו לסייע.
הבלבול ותחושת המחנק שאת חווה הם דברים חולפים. כולם עוברים אותם בסופו של דבר. הדבר שישאר בסוף הדרך הם הדברים שגיבשת לעצמך והדעות האישיות שלך. תעבדי על [זה]. תפתחי את האדם המקסים הזה שנקרא, עדי. תשתמשי בחוכמת החיים שלך, במסורת המדהימה שלנו שעוברת מדור לדור במשך שנים ובחינוך המיוחד שהוענק לך, ואני בטוחה שתצליחי.
מאמינה בך המון!
אביגיל.
avigailbar@gmail.com