בסוף ממילא כולם מתים

קודם כל, תודה רבה על משלוח השאלה והעלאת הנושא החשוב!
אני מאוד מבין את ההרגשה שלך. דוקא האופי השמח שלך שאת מתארת, דוקא התכונה הנפלאה של אהבת החיים, מביאים אותך לפחד שכל זה יפסיק פתאום, ולא ישאר כלום, כמו שניסחת יפה "בסוף אני אמות, אז מה זה משנה?"
אני מרגיש (אולי אני טועה, ואם זה ככה אשמח אם תתקני אותי באימייל), ששורש ההרגשה שלך נובעת מהמחשבה שהמוות פירושו חידלון. פשוט להפסיק להתקיים. או במקרה הטוב להיות בעולם מנותק לגמרי מהעולם שהיינו בו עד עכשיו, עולם שאנחנו מאבדים בו בעצם את עצמנו, את כל כוחות החיים הנפלאים שיש לנו ואת כל מה שבנינו.
אם זה היה כך, זה באמת היה מאוד מייאש!
אבל אנחנו צריכים לדעת שהמוות הוא בסך הכל... [שלב בחיים] של האדם. אם ננסה לסדר את המושגים, יש שלשה שלבים. [בעולם הזה] אנחנו בונים את האישיות שלנו, כמו שכתבת – משתדלים לעשות טוב לאחרים, ועוד הרבה דברים טובים. יש לנו תרי"ג מצוות שכל אחת מהן מלאה ועשירה בתוכן, וכולן יחד בונים אותנו, מקשרים את האישיות שלנו אל הקב"ה ואל אורו.
כמובן, בשלב הזה מותר גם ליהנות מהעולם היפה שנברא עבורנו.
נדלג רגע על השלב האמצעי ונגיע ישר לשלב הסופי שכל אחד מאיתנו יזכה לו בעזרת ה´ – תחיית המתים. השלב הזה הוא מאוד דומה לשלב הנוכחי, הנשמה, הגוף והאישיות שלנו שוב יהיו מחוברים, אבל הפעם לנצח. החיבור הזה יהיה חיבור מושלם והרמוני, בלי תאוות חומריות שמסתירות את הנשמה שבתוכינו, אלא להיפך – הגוף עצמו יהיה קדוש, הנשמה תתן לו משמעות מושלמת ומוחלטת. למה בכלל יהיה צריך את הגוף? הרמב"ן ב´שער הגמול´ מסביר שהגוף האנושי מקביל להנהגות שבהן הקב"ה מנהיג את עולמו, היד למשל מקבילה לגבורה וכו´. לא שאני מבין יותר מידי, מה שאני כן מבין זה שבגוף יש קדושה שאז היא תהיה גלויה וברורה.
בעצם, היינו יכולים לסיים כאן. אם לא היה חטא אדם הראשון, לא היה שלב ביניים בין החיים שלנו עכשיו לבין חיי הנצח לעתיד לבוא.
חטא אדם הראשון גרם, מסיבות שלא אאריך בהן בשביל הקיצור, לכך שיש צורך בשלב אמצעי. וזהו המוות.
בשלב הזה הגוף והנשמה נפרדים, האישיות של האדם ממשיכה להתקיים כמו שהיא התקיימה בעולם הזה, מחוברת אל הנשמה, אבל בלי הגוף. זהו "העולם הבא".
בעולם הבא אנחנו לא מפסיקים להתקיים, כמובן! הרי נשארו לנו חיי נצח! ההבדל היחיד הוא שאלו הם חיים בלי גוף, שנמשכים לפי מה שהיינו בעולם הזה.
במילים אחרות, כל מה שאנחנו בונים בעולם הזה, בכל המעשים הטובים ובקירבה לה´, נשאר איתנו לנצח. זהו אגב ההבדל שבין מצוה לעבירה. עבירה יוצרת לכלוך חיצוני על האישיות, שלפעמים צריך לעבוד קשה מאוד כדי לנקות אותו, והתהליך הזה יכול להיות כואב (וזהו גם העניין של הגיהנום – מירוק הנפש מהחטאים), אבל אחרי הכל הוא בסך הכל לכלוך. לעומת זאת מצוה בונה בתוכינו משהו פנימי נצחי. כי מצוה מחברת אותנו אל הקב"ה, היא מתחברת עם הטבע האמיתי שלנו ולכן אין לה ביטול.
כל מה שכתבתי מבוסס על דברי הרמח"ל בספר ´דרך ה´", וכך היא דעת הרמב"ן ועוד הרבה מגדולי ישראל. לרמב"ם יש שיטה מעט שונה בהסברת העניין, לפיו חיי הנצח לא יהיו עם גוף והשלב של תחיית המתים הוא שלב זמני, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון – החיים לא נגמרים במוות. הם אף פעם לא נגמרים, וכל הדברים הטובים שאנחנו בונים בעולם הזה ממשיך ללוות אותו לנצח.
ראי גם:
למה להתאמץ לחיות? https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=32982
המוות – טוב או רע? https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=32451

אשמח אם תכתבי לי לאמייל אם עזרתי לך,
חיים טובים ושמחים
יעקב,
yaakov@makshivim.org.il