בנוגע לשאלה - האם אשה שייכת לבעלה?

שלום וברכה,

פנייתך עוררה בי התרגשות רבה ומחשבות מגוונות עלו בראשי בעת שקראתי את שאלתך. אני מרגיש שיש לשבח אותך על הכנות שלך, היא ראויה להערצה. איני יכול לומר שאני מבין לחלוטין את רגשותייך או מהיכן הם מגיעים, סוף כל סוף כל אדם מתמודד עם שאלות משלו בהתאם למציאות חייו; ברם, קודם שאני עונה על שאלה (כל שאלה) אני בהחלט עושה ככול שביכולתי להתקרב למקום של השואל, להיכנס לנעליו, וממקום זה בוחן את הנושא מחדש.

יש מצב שמאוד לא נח לי איתו, לכאורה יש שני צדדים – אחד ששואל והשני שעונה (לאו דווקא בשאלות באינטרנט, גם בשאלות פנים אל פנים); זה מצער אותי מכיוון שכולנו באותו הצד. אין לאף אחד כוונה להתחמק מתשובה או לענות שלא מן העניין, בדיוק כשם שעבודת ה´ של ´גברים´ חשובה ויקרה לי כך גם עבודת ה´ של ´נשים´ – באותה המידה בדיוק; אעיז ואומר שהיא חשובה גם לקב"ה עצמו.

חלק ממציאות זו של ´שני הצדדים´ באה לידי ביטוי בקביעת ´עובדות´ חסרות בסיס,כגון: ביהדות: ´אשה היא חפץ´, ´אשה פחותה מאיש´ ועוד... שיח זה יצר מציאות הזויה, במקום שדברים מסויימים יהיו ברורים מאליהם לפתע אנו נזקקים להתאמץ ולהוכיח אותם.

כלומר, אדם מסוים העלה טענה ש´אישה היא חפץ´ ממש כמו כסא או שולחן; ממילא מרגע שתפיסה זו השרישה יש צורך במאמץ רב לעקור שורשים אלה. אם נשליך זאת לנושא שלנו, אשה היא קניינו של בעלה, וללא הבנה יסודית של מהות קניין זה ניתן לטעות ולהבין שהיא קניין כשאר הקניינים. מכיוון שבציבור הדברים לא עברו כעיקרם אלא רק המושג עצמו, נוצר מצב שיש לתקן; ובכדי להוכיח שהסבר מסויים הוא הנכון יש להתאמץ.

[למה אסור שזה יציק לי]

אין עניין לשאול שאלות ברמז, השאלה צריכה להיות ברורה ומדוייקת (כמובן שיש לשאול ולענות בצורה מכובדת ומכבדת).
כאשר לאדם דבר מה חשוב ויקר לו נמצא בהתנגשות עם ערך אחר שחשוב ויקר לו הוא טרוד ומחפש למצב זה פתרון. אני באמת לא מבין מה חשב מי שאמר לך שאסור לאדם להיות טרוד משאלה, דבר זה לא יתכן כהנהגה ולא כמחשבה, ולעניות דעתי פשוט לא נכון.

[תקבלו אותי כמו שאני מבלי לנסות לשנות את דעתי]

אני מקבל את טענתך שיש לך השקפת עולם ואת רוצה שהיא תכובד, ובאמת כך צריך להיות. אולם, עלייך להבין שחברה מוגדרת מחוקים, בין החוקים יש שימצאו חן בעינייך ויתאמו את אורך חייך, ואחרים שלא.

כוונתי, בתקופות שונות בהיסטוריה ניתן ללמוד על מנהגים וחוקים שונים בהתאם לתפיסת החברה באותם ימים – מעמדות חברתיים וזכויות שניתנו לכל אחד בהתאם למעמדו, ותפיסת עולם בה לנשים לא הייתה זכות החלטה ועוד. גם בימנו העולם נוהג באופן זה, אם כי יתכן שזה נעשה באופן פחות בולט.

כל חברה בונה מערכת חוקים על מנת ליצור סדר במדינה, חלק מבניית החברה הוא חינוך, ובזה מושקעים משאבים רבים. מטרת ההשקעה ליצור לדור ההמשך עולם מפותח וטוב יותר.

החברה היהודית קיבלה על עצמה את מערכת החוקים הקרויה ´הלכה´. מכיוון שיש אינטראקציה בין חברות שונות בעולם, ובהכרח חברה אחת לומדת מחברתה, ממילא יוצא שנעשים שינויים בחוקים ובתפיסת העולם של אנשים. בעיקרון דבר זה טוב, החברה האנושית לומדת ומשתפת את החכמה שלה וכך למדים עוד דברים טובים.

רבי יוחנן לימד אותנו שהמוסר הטבעי קיים: "אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה". את פשר העניין מסביר הנצי"ב: "ואמרו חז"ל דיש ללמוד צניעות מחתול וכן הרבה. והרי הדבר ברור שאין החתול משתבח בצניעותו יותר מתרנגול הפרוץ. באשר שגם שניהם המשונים בטבעם אינו מצד שנוי דעתם אלא חקי טבע בריאתם מיוצר הטבע יתברך ומכל מקום אנו למדים יותר צניעות מחתול ולא פריצות מתרנגול באשר אנחנו מבינים מדעת אנושי שטבע זה הוא מתקבל ונאה יותר. רק אם לא היינו רואים בריה צנועה מעולם לא היינו מבינים שיש צניעות. ועתה כשאנו רואים בריה צנועה ומדה זו מתקבלת על דעתנו עלינו ללמוד ממנה כך הוא חקי התורה...".

כלומר, בראות האדם את החתול מתנהג בצינעות, יכול ללמוד לנהוג כמותו; אולם אם לא היה רואה זאת, לא היה לו מאין ללמוד.

מאידך, פעמים רבות שאנו למדים דברים מסויימים שמוטב לנו לו לא היינו פוגשים, דעות שאין להם מקום כלל ובפרט בהלכה היהודית. השקפת העולם שלנו מושפעת מהסביבה בה גדלנו ומהדברים אותם פגשנו בחיינו לטוב, ולצערנו גם לרע.

מכיוון שאת חלק מחברה, אינך יכולה לומר קבלו את דעתי ואחיה כפי הבנתי גם אם כולכם מבינים אחרת. כלומר, אם מעשייך אינם מפריעים לשאר עשי כרצונך, אבל אם את מבקשת לשנות את הסדרים החברתיים הרי שאם לא מקבלים את דברייך אינך יכולה לכפות זאת על השאר ולא משנה כמה חכמת החיים שלך נכונה (כשאת שואלת שאלה והמסקנה של התשובה היא שגישתך שגויה אינה פוסלת בך כאדם, התושבה תואמת את המקום ממנו ניגש העונה לשאלה, לכן אם תשאלי יהודי הוא יאמר לך א´ בעוד שאם תשאלי נוצרי הוא יאמר לך אחרת וכיוצ"ב).

דבר זה מקבל משנה תוקף ביחס להלכה, שאליה החברה שלנו מחויבת. מדובר בתפיסת עולם, מסורת, ממנה ההלכה יונקת את כוחה – ´הלכה למשה מסיני´. כפי שאמרנו לפני כן, גם החברה היהודית מקבלת ערכים ודעות מאומות העולם וכאשר אדם מגבש את דעותיו ומסכים עם דעות אלו יתכן שהם לא תואמים לערכי ההלכה. כלומר, אם יחליט אותו אדם שרצונו לחיות על פי ערכים אלו, לא יאמרו לו שהשקפת עולמו היא טעות; אבל אם יבקש להיכלל כחלק ממסורת ההלכה יאמרו לו שהשקפת עולמו אינה תואמת.

(מדברים אלה עולה שאלת די מתבקשת - האם ההלכה שלמה כשהיא לעצמה? לא אכנס לסוגיה זו, רק אצטט מעט מדבריו של מו"ר הרב ליכטנשטיין במאמרו " מוסר והלכה במסורת היהודית":אם כוונתנו לומר שניתן למצוא הכל במקורות, שאפשר לפתור כל דילמה מוסרית על ידי עיון בפוסקים וחיבוריהם, הרי רעיון זה תמים וכוזב. ל"חזון איש", בכל אופן, - אדם שחסידותו ודבקותו הקפדנית בהלכה היו לאגדה - לא היו אשליות מעין אלו. "חובות המוסריות", כתב פעם, "המה לפעמים גוף אחד עם פסקי ההלכה, וההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר של תורת המוסר". "לפעמים" - אך ברור שלא תמיד; וישנם רגעים בהם צריך להימלך במקור עצמאי...)

[למה במוח של יש סתירה בין מה שנשמע לי מהתורה למה שנשמע לי מהמציאות?]

המחשבות שלך ודעותייך מגובשים ממכלול הדברים שפגשת בחייך,לאו דווקא כל מה שלמדך נכון או תואם את עולם הערכים של היהדות. הרעיון עצמו של חתונה הוא לא דבר מובן מאליו, אני לא בקיא בהתנהגות בעלי החיים, אבל אם איני טועה אז אין להם (או לפחות לרובם אין) בני זוג קבועים.

בחברה המודרנית התמסרות לזוגיות אינה דבר מוכרח – יש שטוענים שאין צורך להתחתן בכדי לאהוב ולחיות ביחד, יש שטוענים כי נשואים הם מערכת זוגית אולם ניתן לחיות חיי אישות עם שותפים נוספים לשם סיפוק היצר, יש שטוענים שזוג יכול להיות מאותו המין ועוד רעיונות נוספים.

ביהדות לחיי זוגיות יש חשיבות גבוהה מאוד, הקדושה של התא המשפחתי היא ערך עליון. דבר זה בא לידי ביטוי בדברי חז"ל שאמרו שעל כל מקרה של גירושין אפילו המזבח מזיל דמעות. לא מדובר רק בניסיון לשוות לשיחה על נישואין אווירה ´רומנטית´, זו היא האמת. יחד עם זאת, כשם שיש הלכות: נטילת ידיים, בית הכסא, בציעת הלחם, תפילה, קניין, מכירה, גזל וכו´ יש הלכות קידושין. כשם שאף אם יאמרו לנו ש´שחיטה יהודית´ אינה מוסרית אין זה אומר שנפסיק לשחוט כפי שציווה אותנו הבורא; כך גם אם יאמרו לנו שסדר הקידושין אינו מוצא חן משום שלדעתם האשה צריכה היא לקדש או האיש (או כל אפשרות אחרת), עדיין נמשיך לנהוג כמנהג ישראל על פי מסורתנו הקדושה.

מה שמפליא אותי זה שההתנגדות למעשה הקידושין, לכאורה, הייתה בגלל שנראה שהאשה נפגעת או מפלים אותה לרעה; אבל כשהוסבר שלא רק שאין זה כך אלא מדובר במציאות בה יש לנהוג באשה באופן המכבד ביותר אז הטענה הוחלפה ועכשיו השאלה היא מדוע ההסבר רומנטי.

במילים הפשוטות ביותר, אשה היא לא חפץ ואין צורך להוכיח זאת. אם יש מי שסבור שהיא כן חפץ, - הבעיה היא במחשבה של שואל השאלה, לא במי שענה עליה.

היחס של ההלכה לאשה הוא מכבד ביותר, לוואי ובכל תרבות יכבדו את הנשים כפי שאנו היהודים צריכים לכבד ומכבדים את נשותינו.

כשאת חושבת על דברים אלה, אין צורך בחיוך מזוייף, את בהחלט יכולה להנות מחיוך אמיתי – זו היא האמת! 

אשמח מאוד לקבל את תגובתך.

ברכת ה´ עליך,

ירון

Benzvi613@gmail.com