במה ראוי להאמין?

שלום ורוב ברכות,
אין כל בעיה בשאלתך. כל שאלה שמטרתה בכנות לחפש מענה היא הגונה וראויה. רק שאלת התרסה שאיננה רוצה כל מענה נחשבת כשאלת כפירה.

טוב וחשוב לאדם לברר את אמונתו.
עם ישראל מאמין בתורה. אבל מהי אותה תורה שאנו מאמינים בה?

מבאר הזוהר (חלק ג' דף קי"ב): "תורה, שבה ברא (הקדוש ברוך הוא) העולמות כולם, וכולם מתקיימים בעבורה, כיוון שיורדת לעולם הזה, אם לא תתלבש בלבושי העולם הזה - לא יוכל העולם לסבול (גודל אורה), ומשום כך סיפורי התורה - לבוש הם".

נמצאנו למדים - שהתורה, התורה בעצם מהותה, אינה אלא אור עליון, חכמתו האין סופית של בורא עולם ממנה נגזרו ונוצרו כל העולמות, כל הברואים וכל הנשמות.
אמנם הלבוש - דהיינו הדרך בה מתגלה חכמה זו לעינינו - היא דווקא בצורת סיפורים מעניני העולם הזה. מדברים אלינו בשפה שלנו.
"ומי שחושב שאותו הלבוש הוא התורה ממש", מסיים שם הזוהר "אין לו חלק לעולם הבא". אם תפישתנו את התורה היא גשמית וחיצונית - איך יתכן שנזכה להישארות הנפש, הרוחנית, הפנימית?

על מנת להבין את התורה לאשורה, אם כן, אין די להתבונן בה באופן שטחי. אדרבא, התבוננות כזו רק תצמיח ספקות ובלבולים, סתירות וחוסר-דעת.
ממש כשם שמכינים לחם, כך צריך לטחון את "חיטת" התורה, לנפות את הפסולת (כלומר ההבנות החיצוניות, השגויות והמוטעות) ללוש את הקמח, ולאפותו באש, ורק אז יהיה לחמה של התורה אפוי וראוי לאכילה.
רק באופן כזה, של יגיעה ומאמץ, של התבוננות פנימה באופן ובדרך היהודית המקורית, יוכל האדם, לפי ערכו ומעלתו, לצלול אל מעיינה של תורה ולהרוות במימיה את צמאון נפשו.

ומדוע, בעצם, לא מסר לנו הבורא את התורה כהווייתה? מדוע לא חשף בפנינו את חכמת התורה בלא לבושים המסתירים את יופיה?

ראשית, לא כל אחד ראוי לזה. והיה מן הראוי להסתיר אור גדול כזה. כמו מסר סודי שמצפינים בקוד ואיש מן הקוראים אינו משער מה כתוב כאן באמת... וכבר נאמר: "כבוד אלוקים הסתר דבר".
שנית, כמאמר הזוהר, אם לא הייתה התורה "מתלבשת" בסיפורי העולם הזה, לא היה העולם יכול לסבול את גודל אורה. דהיינו שאור האמת העליונה הצפונה בתורה היה מאיר את מציאות העולם ומגלה את פשר מקריו באופן כל כך בהיר עד שלא הייתה עוד בחירה בין טוב לרע.
ומבחינת תכליתו האמיתית של העולם - כשאין בחירה, נקרא העולם חרב, שהרי כל מטרת בריאתו, כמו שמבארים חז"ל, היה רק למטרה זו - לאפשר בחירה. לתת לאדם את ההזדמנות לשאוף אל הטוב והקדוש, לחפשו ולבחור בו מרצונו, ללא כפיה ולא משום חוסר-ברירה. וכך נאמר בתורה" "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו' ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל').

כדי לאפשר את קיומה של התכלית הגדולה הזו - גם התורה מצמצמת את אורה ומסתירה את כוונתה האמיתית בתוך סיפורים תמימים, יום-יומיים, שאיש אינו מעלה בדעתו כלפי מה הדברים באמת אמורים. איש - מלבד אותם שקיבלו את מפתחות התורה...

כיצד הגיעה התורה לעולם? למי היא מיועדת? ולשם איזו תכלית?

לפני 3314 שנים, בשנת 2448 לבריאת העולם, ביום שבת, ו' בסיון לפנות בוקר, זכה העולם ובהתגלות נדירה וחד-פעמית שלא היה לה אח ורע לפני או אחרי כן, צמצם בורא העולם את חכמתו האין-סופית והורידה אל עולמו.

בני אברהם יצחק ויעקב, אחרי מאות שנים של זיכוך וצירוף מר בכור ההיתוך של עבדות מצרים, ל הר-סיני, נכונים לקבל עליהם שליחות יוצאת דופן: "לפצח" את קליפתו של העולם, ולהכיר את אורו האין סופי של הבורא המסתתר בתוכו.
"קדושים תהיו כי קדוש אני" מצוה עלינו ה' בתורתו.
מגמת חייכם - קדושה, רוממות ושגב.
והמפתח לכל זה - התורה.

אמנם התורה עצמה סתומה וחתומה, כאמור, ומהותה האמיתית מוסתרת בתוך סיפורים יום-יומיים.
סוד בתוך סוד. מפתח בתוך מפתח...

במשך כל מסעותיהם במדבר, לאט לאט, במשך ארבעים שנה, למדו בני ישראל את תורת ה'. ובעמדם על סיפה של הארץ המובטחת, בז' באדר, ביום בו נפרד מהם מנהיגם האהוב משה - נותרו בידם חמשת חומשי תורה כתובים על קלף בידי משה. מספר זה העתיקו, מאות ואלפי שנים, עד לספרי-התורה המצויים בידינו. אבל הסוד נותר סוד. לאיש מבין המאזינים לטקסט או קוראים את תרגומו - לא היה מושג מה באמת מוצפן כאן, והיכן היא הרוח האלוקית הגדולה המנשבת בין הגוילים ומעניקה להם את קדושתם העצומה.

המפתחות, לפשט רמז דרש וסוד של כל פסוק, של כל מילה וכל אות - נמסרו בחשאי - מאיש לאיש, בעל-פה ("משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים").
בבוא העת - ימסרו אותם מפתחות לראויים להם - ובמשך הדורות - יועלו על הכתב בכל כתבי הקודש - נביאים, כתובים, מדרשים, משנה, גמרא, הלכה, אגדה, קבלה וחסידות. אמנם גם אלו - במידה רבה, מוצפנים. עדיין לא ניתן לאור הגדול רשות לשטוף את העולם בבהירותו, לסלק מבוכות וספקות מלב בני-האדם. עדיין העולם עולם הבחירה הוא, ומשום כך, רק בבחירתם תינתן הרשות, לחפצים באמת, לכנוס בהיכלי התורה, להתענג על נעימות מימיה, לצלול בתהומותיה ולפצח את סודותיה.

בתוך העושר הגדול של ספרי הקודש שהונחלו לנו, החל מיהושע תלמיד משה ועד אחרוני האחרונים, אפשר להצביע על שני קוים מרכזיים, שני שורשים, אשר יונקים את חיותם מן התורה, ומתפתחים להיות עצים מפוארים, נושאי פירות לכל הנשמות.
נגלה ונסתר!
כך גם בחייו של כל אדם שני מישורים. המישור הנגלה, הוא מישור חייו החיצוניים: גופו, רכושו, העולם שמחוץ לו, דהיינו עולם העצמים ובני האדם, וכל מגעיו ומאורעותיו בעולם הזה.
המישור הנסתר, לעומת זאת, הוא חייו הפנימיים: נשמתו, רגשותיו, רצונותיו, מחשבותיו וכל "הרפתקאותיו" הפנימיות - צער ושמחה, צמיחה או נסיגה, התעוררות או שינה.

גוף ונשמה. חוץ ופנים. שניהם זקוקים למזון, שניהם זקוקים ליד מכוונת ולמדריך שיורה להם את הדרך הנכונה לגדול ולפעול במציאותם. האחד - החיצונית, והאחר - הפנימית.
אמנם עולמותיהם שונים במידה רבה ועל כך גם "מזונם", גם "תורתם" ודרך התפתחותם שונים, פעמים רבות, בתכלית השינוי.

בשנת 3978 לבריאת העולם (לפני 1784 שנה) דור רביעי אחר חורבן בית שני, ודור שנים-עשר לחכמי המשנה בארץ ישראל, אסף רבי יהודה הנשיא את תמצית דברי התורה שבעל פה, העלה אותם על הכתב וחתמם בשישה סדרי משנה. זהו השורש העיקרי של תורת הנגלה, העוסק בעיקר ברובד הנגלה של חיי האדם. בגופו, בקניניו וביחסיו עם העולם החיצוני.

(סדרי המשנה הם: סדר זרעים, העוסק בעיקר במצוות הנוגעות לארץ ולעבודה החקלאית בה. סדר מועד, העוסק בעיקר בחגים ומועדי ישראל. סדר נשים, העוסק בעיקר בענייני קידושין, גיטין, אישות וכדומה. סדר נזיקין, העוסק בדיני ממונות, משא ומתן, דיינים וסנהדרין. סדר קדשים, העוסק בדיני המקדש הקרבנות ושאר עבודות הקודש. וסדר טהרות, העוסק בדיני טומאה וטהרה, הרלוונטיים בזמן שבית המקדש קיים).

256 שנה לאחר מכן, בשנת 4234 לבריאת העולם (לפני 1528 שנה) חתמו בבבל (עירק דהיום) רב אשי ורבינא, אחרוני האמוראים, את התלמוד הבבלי ("גמרא") המהווה, למעשה את אוסף דבריהם של התנאים והאמוראים המתייחסים לשישה סדרי משנה ובאורן.

מתוך הגזע הזה, צמח בשנת 5330 לבריאת העולם (לפני 432 שנה) ה"שולחן ערוך", חיבורו הגדול של רבי יוסף קארו (המכונה "מרן"), שחובר בצפת והכולל בתוכו את פסקי ההלכה למעשה, כפי שהן נובעות מן התורה, מן המשנה והגמרא, ומדברי החכמים שקדמו לו, הרמב"ם, "בעל הטורים" ואחרים.
גם ה"שולחן ערוך", רובו ככולו, נוגע ברובד הנגלה של החיים, במגע וביחס (אסור - מותר, טמא - טהור, פסול - כשר) של היהודי אל מה שהוא נפגש עמו בעולם החיצוני. (אמנם נחטא לאמת אם נאמר שרק זה הוא הנגלה, כי באמת כל חלק מחלקי התורה הקדושה, על כל ספרי חכמינו ז"ל, יש בו נגלה ונסתר. פשט, רמז דרש וסוד. ואנו מתייחסים לעניין רק מזווית מסוימת, הבולטת יותר לעין).

מאחר ואנו חיים בעולם גשמי ורוב פעולותינו קשורות לחומר, לכן מהווה תורת הנגלה את הנדבך הבסיסי והדומיננטי ביותר של חיינו כיהודים. אבל כשם שאי אפשר לגוף בלא נשמה, ובלעדיה הוא ריק וחסר חיות, כך אי אפשר לנגלה מבלעדי הנסתר, ואף את עולמנו הפנימי, כאמור, אנו זקוקים "להזין" במזון משלו, ו"לפסוק" את הלכותיו, הלכות החיים הפנימיים, הרוחניים שלנו.

לתורת הנסתר היה השורש ספר הזוהר הקדוש, המקבץ את תורתו של התנא רבי שמעון בר יוחאי, תלמיד מובהק לרבי עקיבא (ראש חכמי ישראל אחר רבן גמליאל דיבנה).

רבי שמעון בר יוחאי היה דור שלישי לתנאים אחר חורבן בית שני, בשנת 3900 לבריאת העולם (לפני 1862 שנה) ותקופתו מקבילה מאד לתקופת רבי יהודה הנשיא ולחיבור המשנה (גם המשנה וגם הזוהר חוברו בארץ ישראל).
שנים ארוכות מאד היה ספר הזוהר נעלם ונסתר מרוב בני האדם. אחר שנתגלה עסקו בו חכמי ישראל המקובלים, אבל רק בשנת 5332 לבריאת העולם (לפני 430 שנה) שב והתגלה אורו בחיבוריו של רבי יצחק לוריא אשכנזי המכונה האריז"ל, שגילה גילויים חדשים בתורת הנסתר והבנת ספר הזוהר.

האריז"ל התיישב בערוב ימיו בצפת (הוא נפטר בגיל 39 בלבד) ושם, (בקירוב מקום וזמן לרבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך") חיבר את תורתו, אותה סידר רבי חיים ויטאל תלמידו בספר "עץ חיים" ובספרים רבים אחרים המיוסדים על הזוהר, והם הם יסוד תורת הקבלה.

במידה רבה, כשם שהמשנה "הולידה" את הגמרא, הצמיח ספר הזוהר את כתבי האריז"ל.
לימוד הזוהר והקבלה, ממש כמו המשנה והגמרא, מזין ומחיה את נשמתו של ה"איש הישראלי", המושרשת באותיות התורה.
(וכבר הפליג רבי שמעון בר יוחאי במעלת ונחיצות לימוד הזוהר, שדווקא על ידו יצאו בני ישראל מן הגלות. וכמובא גם בהקדמת הזוהר, "אמר אליהו (הנביא) לרבי שמעון בר יוחאי: רבי, רבי, אתה הוא העץ הגדול והחזק בתורה. בענפים שלך, שהם האברים הקדושים, הרבה עופות שהן נשמות קדושות, חונות שם... והרבה אנשים למטה יזונו מן החיבור שלך (הוא ספר הזוהר) כאשר יתגלה למטה בדור האחרון בסוף הימים".

אולם החוליה העיקרית, המסכמת, של תורת הנסתר (בדומה ל"שולחן ערוך" של הנגלה) עדיין הייתה חסרה.

בשנת 5532 לבריאה (לפני 230 שנה) נולד באוקראינה שברוסיה רבי נחמן מברסלב, ונפטר (בגיל 39, כמו האריז"ל) בשנת 5571 (לפני 191 שנה).
רבי נחמן היה נינו של רבי ישראל בעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות. ואותה תורה, שהתחילה לעסוק בהשלכות לעובדא ולמעשה של תורת הנסתר, מצאה את אחד מביטוייה המופלאים והמקיפים ביותר, בכתבי רבי נחמן, ה"שולחן ערוך" של תורת הנסתר (בעיקר "לקוטי מוהר"ן" ו"לקוטי הלכות" של רבי נתן, תלמידו המובהק).

ועל זה כבר כתב בתחילת לקוטי מוהר"ן, בקטע בו הוא מתייחס לגדולת התנא רבי שמעון בר יוחאי וספר הזוהר, ומסיים שם את דבריו: "ודע, שסוד רבי שמעון בר יוחאי מרומז בפסוק (דניאל ד') "עיר וקדיש מן שמיא נחית" (מלאך וקדוש משמיים ירד) ראשי תיבות שמעון... וסיים (כמובא בחיי מוהר"ן קפ"ט) ועכשיו יש "נחל נובע מקור חכמה" ראשי תבות נחמן.
הרי שהקשר בין השורש לבין מה שצמח ממנו ברור ובהיר.

רבי נחמן בתורתו חושף לפנינו את נשמת האדם, מתבונן ברצונותיה, פחדיה ולבטיה, מכיר את שמחותיה ומחשבותיה, ומדריך, באין ספור עצות, כיצד תוכל לשרוד בכל מאבקיה והרפתקאותיה.

הנה כי כן, כאן באו לידי גמר העצים הנאדרים של נגלה ונסתר, היונקים משורש אחד. ובהיות אדם ניזון משפעת פירותיהם, יושלמו גם חייו החיצוניים וגם חייו הפנימיים, ואז ימצא חיות ומרגוע לנפשו.

רק מכח שניהם נוצר האיזון השלם: חוץ ופנים, גוף ונשמה, וכדברי רבי חיים ויטאל בהקדמתו לספר "עץ חיים", שהעוסק בנסתר בלבד "דומה לנשמה בלי גוף".

..."וכן בהיפך, בהיותו עוסק בחכמת המשנה והתלמוד בבלי ולא יתן חלק גם אל סודות התורה וסתריה, כי הרי זה דומה לגוף היושב בחושך בלתי נשמת אדם, נר ה', המאירה בתוכה"...

בכדי להשלים את כל צדדי חייו צריך האדם לעסוק, אם כן, בכל צדדי התורה. ובפרט בצדדים היותר מעשיים שבה, הם ההלכות מחד ותורת החסידות מאידך, המהווים יחד את "השורה התחתונה" של הנגלה והנסתר.

אמנם, אף שביארנו מעט תורה מהי, עדיין צריך לברר, מהי הדרך להיכנס אליה? או נכון יותר בפני איזה סוג של אדם תפתח התורה את שעריה?, ואיזו גישה "תפצח" את ה"קוד" לתבונת התורה האמיתית?

כותבת הגמרא (מסכת תענית דף ז'): "אמר רבי חנינא בר אידי: מפני מה נמשלו דברי תורה למים? דכתיב (שכתוב) (ישעיהו נ"ה) "הוי כל צמא לכו למים!" - לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה".
והרי שדמיון התורה למים אינו רק משום היותה מקור חיים לנשמתנו, אלא גם משום תכונה אחרת שבהם - הזרימה אל המקום הנמוך!
מי שמוכן "להשפיל" את עצמו, יותר נכון - להודות בשפלותו וחסרונו - וללמוד מאחרים , לקבל שיש גדולים וחכמים ממנו, ולנסות ללמוד את התורה דרך עיניהם, ללכת בנתיבים שהם סללו ולהשתמש במפתחות הלימוד שהם קיבלו - הוא "המקום הנמוך" אליו יוכלו "לזרום" מימי התורה. ואילו זה המדמה כי הוא מבין הכל, ובא אל התורה עם דעות והבנות מוקדמות, "מגביה" את עצמו ומונע מן ההבנה האמיתית "לזרום" אל מוחו.

לא שהאדם מצווה להיות שוטה או "פתי מאמין בכל דבר".
בלימוד התורה האדם חייב להשתמש בשכלו ולא לאבד אותו, אולם חובה היא לצרף לכשרונותיו הרבים גם את מידת הענוה, האפשרות להודות בטעות והאמונה כי יתכן ומסתתרים כאן דברים שונים בתכלית ממה שניתן לצפות ומן המוכר לנו.

ועוד יתירה מזו מנו חכמים בסגולות התורה (מסכת יומא דף ע"ב): "זכה - נעשית לו סם חיים. לא זכה - נעשית לו סם מיתה" ופירש רש"י: "זכה - ללמוד לשמה ולקיימה".

זוהי איננה עוד "שיטה" ללמוד התורה. כי אם בפרוש אזהרה. מי ש"לא זכה", שלא זיכך את עצמו די הצורך כדי לבוא אל התורה משולל מדעות קדומות ואינטרסים נמוכים ואנוכיים - ממליצים לו בפרוש שלא להתעסק בה. לא רק שהתורה לא תועיל לאדם כזה היא עלולה מאד - להזיק. להמית בו את התוכן הרוחני, לתת תוקף לרע שבו, ליצריו האפלים, לערמומיותו, למבוכותיו...
מדהים!
התורה, אם כן, איננה מין "חומר קריאה נייטרלי". יש בה כוחות. ממש כשם שהמים אינם מוציאים מן הזרע אלא מה שיש בו אף התורה כן - מעצימה היא בלומד בה את תכונות נפשו. רע - לרע, טוב - לטוב.

ולכן - בבואנו לגעת בקודש ולרדת אל צפונותיו - כאן דרושה הכנה פנימית על מנת שלא נינזק.
איזה תכונות יש בי?
מה אני רוצה ש"יצמח" ממני?
ואיזה סוג של אדם-זרע תפגוש עצמת המים המחיה?
האם תיתן חיים לטוב ולקדוש שבי, או לרע חלילה???

"זכה - ללמוד לשמה ולקיימה" מבאר רש"י. זהו האדם טהור-הלב שחפץ בדעת אמת, בדעת שתשנה את חייו בפועל ("לקיימה") לא בדעת תיאורטית פילוסופית או ספרותית.
לשמה הוא לומד, ומה שמה? תורה! חפץ הוא אדם זה במורה-דרך, בעצה, אין הוא חוקר המתבונן מן הצד. הדברים נוגעים לו, שייכים אליו!

וכך מבאר רבי נחמן את מדרגת לימוד התורה לשמה שהופכת לסם חיים, לחיות ותועלת הנפש (ליקוטי מוהר"ן תורה קי"א). "אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי. לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי" (תהלים מ') - כשאדם רואה ולומד בספר, ובכל מקום שהוא רואה ולומד מוצא את עצמו היינו שלוקח לעצמו מוסר ורואה פחיתותו ושפלותו, בכל מקום באיזה ספר שהוא בא ומעיין שם, זה סימן שחפץ לעשות רצונו יתברך, וזה: "אז אמרתי הנה באתי (שזהו הנכונות והפתיחות לתורה) במגילת ספר כתוב עלי (שמחפש את עצמו בכל דבר) זה סימן - "לעשות רצונך אלוקי חפצתי" (שלימודו לשם שמיים).


ולגבי אלו שמסתייגים מהאמור. מאז ומעולם היו לצערנו כאלה בעם ישראל שלקחו חלק מהתורה והאמינו בו וחלק שלא האמינו בו. אם אלו הצדוקים או הקראים, הרפורמים או הקונסרבטיבים וכדומה. קבוצות מסוג זה, שגם ישעיהו לייבוביץ נמנה עליהן, איבדו ויאבדו קשר עם עם ישראל ותורת ישראל.

בסופו של דבר אנחנו רואים שרוב היהודים החיים על פי שולחך ערוך, הן החסידים והן המתנגדים, הן החרדים והן הכיפות סרוגות, כולם כאחד מקדשים את הזוהר ואת תורת הסוד, ומי שיצא מן הקטגוריה הזו יצא מכלל קשר לתורה אף שהוא מאמין. להאמין אין בכך כלום וזה לא אומר דבר. השאלה במה מאמינים. גם הערבים שטובחים בנו מאמינים. גם הנוצרים מאמינים. וכי אמונה היא ראיה לאמת?

השם יצליח דרכך, לברר אמת משקר ולהתקרב אל תורת השם באמת.
ארז

×

דברי תורה לפרשת השבוע

החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם

בהתחברות אני מסכים לתנאי שימוש ולמדיניות פרטיות

הרשם

✓ נרשמת בהצלחה