שאלה
שלום רב,
אני אשאל בקצרה - ידוע שמי שאומר שהוא אוהב שוקולד, אין זה המצב - הוא אוהב -לאכול- שוקולד, וך לגבי אהבה - אהבה בגלל יופי חיצוני היא לא אהבה, אלא רק אהבת עצמו, כיף לו להסתכל עליה, וידוע ההבדל בין אהבה להתאהבות, וכן הלאה - אך כיצד מתמודדים עם אימרה ש"כיף לי להיות איתה"? מצד אחד - זו אהבה תועלתית, והרי אהבה היא בראש ובראשונה נתינה! מצד שני - המשפט הזה הוא די מקובל ולגיטימי לומר אותו...
אז איך זה בדיוק מסתדר...?
תודה מראש...
תשובה
לשואל שלום,
שאלת שאלה מצויינת אך בשל עומס השאלות אענה בקצרה:
אם הכיף להיות יחד הוא כל מה שיש בקשר - אז אין זו אהבת הזולת אלא אהבת עצמך.
אבל אם הכיף מצטרף לעיקרה של האהבה, האהבה לא מושתתת עליו אבל הוא בא באופן טבעי, לא רק שאין איתו בעיה, אלא לפעמים יש בעיה אם הוא לא קיים. הקב"ה ברא את האדם כך שנעים לו להיות בחברת מי שהוא קשור אליו, והדבר הזה נכון בכל רמות הקשר.
את אותה שאלה ואותה תשובה ניתן לומר גם ביחס לעבודת ה'. מצד אחד אנחנו שואפים לעבוד את ה' לשמה ומתוך אהבת ה', מצד שני - הרי הקשר עם ה' הוא גם האושר הגדול ביותר! גם כאן, אם כל עבודת ה' נובעת מהאושר שבכך אז אין זו עבודת ה' שלמה (אם כי ודאי שיש לה ערך). אולם אם עבודת ה' מבוססת על אהבת ה', לא רק שאין פסול בכך שהאדם נהנה מכך אלא שאם האדם לא יהנה מעבודת ה' עלול הדבר להצביע על בעיה, שהרי באמת עבודת ה' היא האושר הגדול ביותר.
אני מקוה שעניתי בבירור, אם לא אפשר לחזור ולשאול
יעקב,
yaakov@makshivim.org.il