שאלה
עם כל הקשיים והכאב שאחרי הגירוש, אני מרגישה שפיספסנו דבר מה. אכן, במשך שנה וחצי פחות או יותר התאמצנו כל אחד כפי יכולתו כדי למנוע מהתכנית הנוראה לצאת לפועל. השתדלנו להתפלל ולהתחזק באמונה ויחד עם זאת להיות בגופנו בהפגנות, בצמתים, בגוש קטיף...
אני זוכרת הרבה דיונים בתקופה שלפני, על סדר עדיפויות, סוג הפעילות וכו'.
ובמשך כל התקופה מצאתי את עצמי נקרעת. למה נקרעת? - אני מדריכה בבני עקיבא, אנחנו נמצאים בתקופה קשה עם החניכים והמצב בשבט די בירידה. כמדריכים, עם אחריות למצב, החלטנו שהחופש תהיה לנו הזדמנות להשקיע בקשר עם החניכים בכך שנוכל לבלות איתם יותר ולהפוך את החופש לעליה והתחזקות. מהצד השני דוחקים בנו לצאת לפעילויות מחאה, וכועסים שאנחנו לא מספיק מעורבים. וכך מצאתי (ומצאנו) את עצמי קרחת משני הצדדים. אני מרגישה כי בדרך שכחנו אחים יקרים.
בכלל, בזמן האחרון בדף הראשי של כיפה, ניתן למצוא בעיקר מאמרים בנושא ההתנתקות, אז כן, זהו צו השעה, אבל מלבד זאת יש עוד הרבה נושאים בוערים ודחופים...
כתבתי מה שאני מרגישה, נדמה לי שזה יצא קצת מבולבל מדי. לכן אחזור על עצמי. דבר ראשון, איך חוזרים לשיגרה עם השבט שלנו, אחרי שיצא שחודש היינו בנתק בגלל 'צו השעה'?
ובנוסף אני מבקשת התייחסות לתחושה שלי, שאולי הזנחנו נושאים דחופים יותר. ורק כדוגמה אספר שרבים מחברי מביעים תיסכול מעניין החזרה ללימודים, "שוב להעמיד פנים שאני מתפלל" "שוב לימודי גמרא בלתי פוסקים"... אני לא יודעת, במקום עליה אני מרגישה רק ירידה של הכל מסביב.
מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי,
רק טוב,
בתאל.
תשובה
שלום בת אל.
אכן שאלתך מורכבת, וטוב שאת מעלה את הנושא לבירור. אני מאוד מעריך את הרצון הטוב שלך להשקיע בחניכים ולתת להם מענה לכל הקשיים שהם עוברים. יישר כוחך!
באמת עברנו תקופה לא פשוטה, שדרשה ממנו הרבה מאוד כוחות נפש. מן הסתם כל אחד מאיתנו התלבט בשאלה שאת מציבה - עד כמה להשקיע בנושא הציבורי הלאומי על חשבון הטיפול בקשיים ובצרכים היומיומיים. ובאמת התשובה אינה חד משמעית - צריך לבחון כל מקרה לגופו.
בנוגע לסניף, אני חושב שאנחנו צריכים קודם כל להכיר במטרה של ההדרכה. אנחנו רוצים להעניק לחניכים אהבת ה´, אהבת התורה והמצוות, אהבת העם והארץ. אז הדרך שלנו לעשות את זה היא דרך פעולות שבהם אנחנו מסבירים על חשיבות הדברים הללו. אבל הדרך הטובה ביותר היא דוגמא אישית. אם החניכים רואים את המסירות שלנו למען העזרה לזולת, למען כיבוד ההורים, למען כל אחד ואחד, למען עם ישראל, למען ארץ ישראל - הם מקבלים מזה הכי הרבה. לכן, צריך להבין שהחשיבות של ההשתתפות שלנו בכל הנוגע לארץ ישראל בזמנים אלו היא מעבר לצורך הבסיסי, היא חלק מהחינוך שלנו, היא שווה מאה פעולות.. לכן אל לך לדאוג מכך שהזנחת דברים חשובים. קודם כל מכיון שבמקומם הושפעו החניכים בצורה הרבה יותר טובה וחזקה בנושא המסירות למען העם והארץ. ומלבד זאת, הרי במצב הנתון לא היתה יכולת לתת מענה להכל. אנחנו בני אדם ואסור לנו לצפות מעצמנו יותר ממה שאנו יכולים, ואז להתאכזב... ה´ זימן לנו בתקופה זו משימה גדולה וחשובה יותר ועל כן היינו עסוקים בה. שאר העניינים יטופלו בהמשך.
כמובן, אסור לזנוח גם את ה"יומיום", כלומר את שאר הקשיים שעוברים על החניכים. אז העצה הטובה ביותר לענ"ד היא באופן כללי לשלב בחכמה בין הדברים. לצאת לפעילויות, אבל להשאיר מקום לפעילויות השוטפות. לא צריך להרגיש לא טוב אם לא יוצאים לכל מה שאפשר, כי הרי את יודעת שאת עושה את זה למען החניכים ומתוך שיקול דעת. אם את מרגישה צורך בהשקעה בקשר עם החניכים - זה חשוב לא פחות, וכדאי לעשות זאת. אבל מדי פעם כדאי גם לצאת לפעילויות ציבוריות שינטעו בלב החניכים את ההכרה בחשיבות השמירה על ארץ ישראל ואת המסירות על כך.
אגב, לפעמים אפשר להרויח את שני העולמות. אם מחליטים שלא לצאת לפעילות ציבורית - להסביר לחניכים שבעיקרון היה ראוי שנשתתף בפעילות, ושהיא חשובה מאוד, אבל ראיתן לנכון שחשוב כרגע להשקיע בקשר עם החניכים ולכן החלטתן לעשות פעילות מיוחדת של כיף. כך הם יכירו בחשיבות העניין וגם יעריכו את הרצון שלכן להשקיע בקשר איתם.
אז איך חוזרים לשגרה? אני חושב שהדרך הכי טובה היא להסביר לחניכים את הקושי הזה, לומר להם כמה חשובה מצד אחד המסירות על ארץ ישראל, ומצד שני כמה חשוב לכן הקשר איתם ונתינת המענה לכל השאלות. להסביר שיתכן ונשכחו דברים חשובים, אבל זה לא היה בכוונה אלא מתוך חוסר יכולת להספיק הכל. יש לפעול עם החניכים בגילוי לב, ומתוך יתחזק יותר הקשר והאמון שהם יתנו בכן.
בהצלחה בהמשך הדרך!
אם את רוצה להמשיך להתכתב תוכלי לשלוח לי לאימייל שלמטה ואשתדל לענות.
חִזקי ואימצי וחַזקי ואמצי, וה´ יהיה עימך!
חזי וסרטיל
heziw1@gmail.com