שאלה
צוות חברים מקשיבים(:
במילה אחת,וואו! באמת, יישר-כוח עצום על עבודה ה' שאתם עושים פה, מחזקים אנשים, מעודדים אותם,ובעיקר משמחים אותם(:
הייתי רוצה לשאול איך בתקופה כ''כ קשה אפשר באמת לשמוח?
הרצח באיתמר, הצונאמי ביפן, הכישלון בלימודים, הפחד להתמודד עם דברים קשים?
אני באמת מרגישה שאני חיה על סיסמאות של-'הכל לטובה' או 'תמיד בשמחה'..
ב''ה הקב''ה חנן אותי בשמחת יתר,ועל זה אני מודה יום יום. הרבה אנשים שואלים אותי איך אני יכולה לשמוח כ''כ הרבה, זה נראה כאילו אין לך צרות בכלל. הבעיה היא שיש יותר מידי צרות, תמיד אני מכניסה לי את הסיסמאות של הכל לטובה, זה רק עוד ניסיון, וכו'..
חג הפורים מתקרב ובא, ואני שואלת את עצמי, האם באמת יש על מה לשמוח? על כל מה שקורה בעולם?
ממש אשמח אם תעזרו לי לעלות על התשובה..
תודה רבה, וחג שמייח :)
תשובה
בע"ה
שלום,
תודה רבה על החיזוקים, בהחלט משמח לשמוע :-)
את שואלת שאלה נכונה, שצריכה להזכיר לנו את מקומה הראוי של השמחה בחיינו.
[שמחה פשוטה]
ראשית, עלינו לרכוש עין טובה על המציאות. כבני-אדם, השגרה החולפת מרגילה אותנו לטוב שיש לנו יותר מדי מהר. השכחה שלנו את קשיי העבר, גורמת לטוב להפוך לשגרה נחמדה, שכל יציאה ממנה מסומנת כרע מוחלט. עלינו לבחון לעצמנו עד כמה המבט שלנו "נקי", עד כמה הוא נמשך לרע ומזניח את הטוב. ההתבוננות שלנו צריכה להיות הוגנת, וככזו, עליה להקיף את כל התחומים - אלו שטוב לנו בהם ואלו שלא.
שמחה פשוטה (אך לא תמיד קלה לביצוע..), היא התרכזות במה שיש, בעוצמות שקיבלנו, באפשרויות שכן עומדות בפנינו. בחסד העצום שעושה עימנו (במישור הפרטי והלאומי) רבש"ע יום-יום. ראייה בחסר אתגר שיש לעמוד בכוח מולו.
בקיצור: מבט אובייקטיבי על המציאות יגלה טובות רבות וגדולות שעלינו לשמוח בהן.
[שמחה פנימית]
לאחר שניקינו את המבט שלנו, נרצה לעלות שלב. בהקשר הזה, נלמד מדברי האדמו"ר מסלונים:
".. אלא שמחה היא תפיסה מיוחדת, היא דרך ושיטה בחיים, הבאה מתוך התבוננות מעמיקה, ובכל המצבים והתנאים, באין הבדל אם יש ממה להיות שמח אם לאו, ואם יש לו מצב רוח מתאים לכך. מקור השמחה הוא שיהודי שמח מהנהגת הבורא יתברך שמו איתו. ושמחה זו באה מתוך עומק הרגשתו שהקב"ה הוא אב רחמן נאמן ומסור לו, ותמיד משגיח עליו להיטיב עמו, וכי כל הנהגתו אתו היא לטובה, בין אם הוא מבין ומרגיש את הטוב ובין אם אינו מבין..". (נתיבות שלום א, עבודת ה´, מאמר טו).
החיים שלנו מורכבים ממאורעות שונים, חלקם קשים וכואבים, חלקם משמחים, חלקם שגרתיים. כשיש וחלילה מתרחש מאורע עצוב, נעניק לו את המקום הרגשי הראוי לו, ונכאב בהתאם. אף ההלכה מלמדת (ומחייבת) אותנו להתאבל כשצריך, בין אם מדובר באסון פרטי ובין אם מדובר בחורבן לאומי.
השאלה שכעת תעלה לדיון היא מה מוביל את מהלך חיינו. מהי האמונה המלווה אותנו, ומהי הדרך שעלינו לאחוז בה לאורך כל ההתרחשויות השונות (עצובות ומשמחות כאחד) המלוות אותנו. כאן כבר מדובר בעיקרון כללי שעלינו להפנים ככל שנוכל והיא האמונה הבהירה בהשגחתו של הקב"ה לטוב. בדברים שצוטטו, מתייחס הרב לשמחה כשיטה, ולא כמצב-רוח. שיטה אמונית, שבוטחת בה´ כמסדר המאורעות לטוב,כאב רחמן שאוהב אהבה עצומה את בניו, נאמן ומסור. אף כשמתרגשת צרה על עמו "עמו אנכי בצרה", וכשיודע יהודי שהקב"ה בכבוד ובעצמו נמצא עימו בקושי ובכאב שלו, הרי הוא מתחזק ואינו מרגיש בודד כ"כ. עם אמונה וביטחון כזה, ודאי שיש ממה לשמוח.
רצף האתגרים העומדים בפנינו, תובעים אותנו לבירור אמוני – לעבודה עצמית שבונה תודעה שמכירה וחיה את העיקרון האמוני של הנהגת ה´ בעולם לטוב. אם נצליח לבנות מידה זו בנפש, הרי שתעניק לאדם את אושרו הפנימי הגדול.
ובנימה אישית,
אם בורכת בראיה חיובית וטובה, ברוך ה´. תכונה כזו תקדם אותך, ותדחף לחיים של עשייה בע"ה. כל עוד את מתבוננת במציאות בכנות בריאה, וכל עוד את לא מתעלמת מהצרות, אלא את בוחרת לראות ולהרגיש את כאבן, ועם כל זאת להאמין בשלמות בהשגחת ה´ את בריותיו - הרי שאת במסלול הנכון.
בהצלחה רבה,
אורית
Orit.kislev@gmail.com