אני שבורה מההתנתקות

שלום לך הדר
כל הכבוד לך.
אני קורא את הדברים שלך, ואני מתמלא הערכה. את חזקה באמונה, חזקה בדרך, ולמרות כל הקשיים אין לך ספקות, אשרייך. למרות כל הקשיים את ממשיכה לפעול וממשיכה להשפיע ולעזור לאחרים, כל הכבוד!!! זו זכות גדולה ותפקיד חשוב שיש כיום לעשות.
גם הראיה הטובה, שמכל הדברים הנוראים האלו בסופו של דבר יצא טוב, זו דרך של גדולי ישראל, של נחום איש גם זו, ושל רבי עקיבא תלמידו אשר חינכו אותנו להסתכל כך על הדברים, אמנם גם אם לא תמיד אנו יכולים לדעת מה הטוב שיצמח מהדברים אנו מאמינים שבסופו של דבר יצא המתוק והטוב מעצם הצרה ומעצם הקושי.
אך לא רק על דבריך אלו אני מעריך אותך, לא רק על הדברים אשר נראים לרוב בני אדם כדברים המשדרים עצמה, כמשדרים מנהיגות וגדולה, אלא גם על הבכי, גם על הבעת הכאב שהוא פורץ פעמים רבות, פורץ גם בלא שליטה אלא פורץ ויוצא בבכיה על המצב ועל הכאב הגדול ועל השבר הגדול שעבר על עם ישראל.
כן, אני יודע שדברים אלו לא כל כך מקובלים בדרך כלל. אני יודע שתמיד זה נשמע טוב יותר וחזק יותר כאשר לא בוכים, כאשר משדרים עצמה והבכי המשדר משבר גורם להרגיש חולשה, ולכן מנסים הרבה פעמים לברוח ממנו, להרגיש שהוא לא אני, שהוא לא מתאים לי, ושאם אני בוכה זה סימן שאני לא מספיק טוב, שאני חסר, שאני חלש וכו´.
אך כל זה תדמית אשר נוצרה על ידי כל מיני גורמים חיצוניים, כל מיני תדמיות של העולם הסובב אותנו, אשר חי בהצגה מתמדת, הצגה שהאדם צריך להציג את עצמו כחזק, להציג את עצמו כמה שיותר מושלם, ואם כבר הוא חייב לפתוח את החולשות שלו הוא ינסה לעשות זאת בעילום שם, לעשות זאת בצורה שהכי פחות תאיים עליו ועל התדמית שהוא מנסה ליצור לעצמו בעקבות לחץ החברה.
צריך לדעת שהגירוש והחרבן שהיה הוא דבר נורא, הוא דבר שכאשר ננסה להגדיר אותו לא נוכל, שהוא כל כך נורא, מקיף כל כך וכולל כל כך את הרוע, שקשה מאד להגדיר מה בדיוק הנקודה הגרועה ביותר, הכל רע, הכל רשעות שאי אפשר להתחמק ממנה כל מי שהוא באמת מבקש את האמת ואת הטוב.
מול הרוע, יש אמונה גדולה, אמונה שבסופו של דבר הרוע הזה ישבר, ולא יוכל להתקיים מול האמת והצדק, מול היושר והטוהר, וגם אם בקרב זה או אחר הצליחו אותם הכוחות לגבור, הצליחו להחריב, אנו מלאי אמונה שזה זמני, שזה יחלוף ובסופו של דבר לא רק שהטוב יגבר, אלא שגם יתגלה איך מאותו הרע יצא טוב.
אך דבר זה הוא ברובד של האמונה, אך האדם איננו רק חי את האמונה, אלא הוא חי גם את המציאות, והוא קשור אליה, הוא חי אותה ומגיב אליה, הוא חי עם כל כוחות החיים שלו, וכוחות החיים האלו לא אמורים להתבטל בעקבות האמונה אלא להופיע בצורה הנכונה, בצורה המתאימה שאיננה סותרת את האמונה אלא מקשרת את האמונה שלנו אל החיים.
הבכי הוא כאב, כאב שהוא נובע מהעומק על המציאות ועל החסרון, והבכי הוא חשוב ביותר, הוא מראה שהאדם באמת קשור אל הטוב וקשה לו שהטוב איננו מתגלה. ככל שהאדם עור את הדברים בלא להרגיש את הכאב זה מראה שכל הלימוד אמונה שלו, כל העיסוק שלו הוא מן השפה ולחוץ שכן בפנים שום דבר לא משפיע, שום דבר לא גורם לו לכאב, שום דבר לא גורם לו להרגיש את הבכי, ואת הצער.
הדבר דומה לאדם אשר מת לו מת. יודעים אנו שהמות הוא טוב למת, שהוא יוצא מהעולם המוגבל הזה, המצומצם עם כל הסבל וכל הנסיונות, והוא מגיע אל עולם מתוקן שבו יש שכר רב וכל טוב, ובכל זאת יש בכי רב כאשר קרוב מת, ומדוע? וכי אין אנו מאמינים שזה טוב לו, ואף זה טוב לנו? בודאי שאנו מאמינים אלא אנו כואבים, אנו מרגישים את ההעדר, ואנו מרגישים את הצורך להופיע את ההרגשות האלו. אנו יודעים שיש כאן העדר, יש כאן דבר איום ואם אנו לא מביעים אותו, לא מופיעים אותו, זה מראה שאין לנו באמת קשר אל הדברים.
אדם אשר מבין מה היא ארץ ישראל, כאשר מוסרים את ארץ ישראל אל הגויים, הוא מרגיש רע מאד, הוא מרגיש רצון לבכות, ובמיוחד כאשר ישנו חרבן כל כך חמור, הוא אמור לבכות ולהרגיש את הצער והכאב הגדול, אלא שכאן מתעוררת השאלה של שילוב האמונה בתגובה.
כאשר ישנו כאב, ואין אמונה, ממילא הכאב גורם לאדם להתייאש, גורם לו ליפול בלא אפשרות לקום, גורם לו לכך שהכל ישבר, ושהוא ישאר בלא כלום, אך כאשר האדם הוא מאמין באמת, הוא קשור בכל כולו אל האמונה ואל עם ישראל, אל ארץ ישראל ואל תורת ישראל, ממילא הכאב איננו מייאש אותו, איננו שובר אותו אלא הוא חש את הכאב הוא מביע את הכאב, אך הוא גם מאמין שמתוך כך הוא יצא והעם אתו להרווחה גדולה, ושה´ חשבה לטובה.
אמנם לפעמים צריך לדעת לעצור, גם באבלות אנו מוצאים שבתוך השבעה ישנם ימים ראשונים שהם מוגדרים כימים של בכי, שבהם רק הקרובים ביותר באים לנחם, ואילו הימים המאוחרים יותר הם כבר לא ימים של בכי אלא ימים של עיכול הדברים, ואז כולם באים לנחם.
צריך לדעת שעם כל הכאב, עם כל הקושי, לפעמים צריך לדעת לאסוף את הכוחות, לקבל החלטה אמיצה ורצינית שצריך להמשיך הלאה והדברים האלו אם הם מפריעים, אם הם מחלישים, צריך להתגבר עליהם ולהמשיך הלאה.
אני יודע שזה לא קל להמשיך הלאה, אני יודע את הכאב שכן כולנו עברנו את הכאב, כולנו עברנו א הזעזוע, את הצער הרב, אך אני גם יודע שיש בכח האדם, יש בכוחך להמשיך הלאה.
אמנם יש לך רגישות רבה, ודבר זה הוא בהחלט מהוה מעלה אצלך, אך צריך להמשיך הלאה, לאסוף את הכוחות, להתחבר אל הכוחות המושכים קדימה ולהמשיך הלאה.
לסיכום: הצער הוא חיובי ואין הוא סותר את האמונה כי גם אם אנחנו מקווים לראות בקרוב מאוד איך יצא מהכל טוב, עדיין איננו במדרגה שאנחנו רואים עכשיו את הטוב, כרגע כואב לנו וכואב לשכינה, ואנחנו מצטערים על זה ומחכים לעתיד הטוב. לגבי העתיד שלך, את צריכה להניח לתהליך להמשיך בצורה טבעית, לתת לזמן לעשות את שלו, לא להיצמד בכוח אל התחושות הראשוניות. אם תרפי מהעניין הזמן יעשה את שלו.
היי חזקה ותמשיכי
יצחק.