אני פונה לשדכנים וכלום לא עוזר. אני אובדת עצות

שלום

אם יש דבר שעולם השידוכים יכול ללמד אותנו, הוא שמסתבר שלא יותר קשה מאשר למות על קידוש ה', הוא למשל לחיות על קידוש ה'.
אני מניח שיש לך את כל הסיבות שבעולם, לבוא ולהגיד לקב"ה:
"טוב די, באמת. ניסיתי. באמת שניסיתי ואני כבר לא בת 19 וכלום!
מהשדכנים האלו לא יוצא כלום. נראה לי אני כבר אכיר לבד.
שזה אומר שאם לפני כן הייתי שומרת ומקפידה לא לזרום עם כל מיני סיטואציות בעייתיות מבחינה הלכתית, אז עכשיו כבר לא איכפת לי.
אם לפני כן הייתי מתלבשת בכוונה צנוע וסולידי, עכשיו אני הולכת לשרוק לכל הבנים דרך הגוף שלי.
מה לעשות, אתה ריבונו של עולם יצרת אותי, את האדם בצורה כזו 'שלא טוב היות האדם לבדו' ויותר מזה אני כבר לא יכולה'".
אבל את, לא רק שלא כתבת את זה, אפילו לא רמזת על זה. שאם את לא הולכת למצוא לך שידוך בחצי שנה הקרובה את תתחילי לנסות את תוכנית ב'.
סתם. הבעת את הכאב שלך ולא יותר.
אז קודם כל ולפני הכול תתחילי להזכר בכל הקדושים והגיבורים האלו שתמיד אמרו לך, שמתו ונעקדו על קידוש ה'.
לכי עד הסוף, עד לראשון שמסר נפשו בשביל זה. עקדת יצחק. איזה מסירות נפש. לתת הכול לאדון הכול.
ואת, בלי להתבלבל יותר מידי או להתרגש מציניות הורסת, חייבת להבין שעצם התהליך הזה, ההתמודדות הזו שלך, מציבה אותך כשווה בין שווים בשורה הראשונה של מקדשי ה'. בחיים כמובן.
תמיד אנחנו חושבים שהתפילה היא האמצעי למטרה. להשגת מושא תשוקתנו.
אבל לא פחות מאשר התפילה היא האמצעי להפגת הכאב, הכאב ועצם החיסרון הוא האמצעי להשגת המטרה- תפילה מתוך לב נישבר. ייחוד עם הקב"ה. חיבוק צמוד וארוך כי מהקב"ה לא צריך לשמור נגיעה.
כתבת שאת אובדת עצות. אל תהיי.
פשוט תשני קצת את הגישה. תפיסת עולם. אל תביני שאין סתם בעולם.
תחיי את זה.
מתי בפעם האחרונה הרגשת שמישהו כביכול חייב לך?
הקב"ה יודע שיש לך את כל הסיבות שבעולם להתייאש. לפעמים נראה שאם הוא היה במצב שלך גם הוא היה כביכול מתייאש. איך אפשר, מה אנחנו מלאכים?
אבל תזכרי תמיד את הרגע ההוא, שיבוא כדרך העולם, שבו כל חייו של אדם או חיי היקרים לו מונחים על הכף והוא חייב שהקב"ה יציף אותו בים של רחמים.
היריון שמסתבך, תוצאות לא טובות של בדיקה רפואית, 'ברוך ה' לא חסר דברים.
וברגעים האלו, יש הבדל מהותי בין אלו שהלכו וירקו דם בשביל הקב"ה, לאלו שהכול הלך להם דבש.
אז תתחילי לחשוב יותר בכיוון הזה, שיבהיר לך קצת את המשקפיים שדרכם את תופסת את כל מה שקורה לך, כי רק ככה תוכלי למצוא את האנרגיות שיתנו לך כוח להמשיך ולצעוד עד שתגיעי ל 'להגיד בבוקר חסדך" אחרי שעברת את כל המסע של 'ואמונתך בלילות".
לעצם העניין:
לא פחות חשוב מכמות וסוג השדכנים שאת הולכת אליהם, היא איך את בכלל באה לפגישה.
אין מצב כזה שיש לך פגישה שאת לא יכולה לקחת ממנה משהו לפגישה הבאה.
יכול להיות שיש איזה מכנה משותף שגורם לחסימות בפגישות שלך?
יכול להיות שאת משדרת מבלי משים איזה משהו מסויים, או שאולי את מחפשת משהו אחר שלא שייך כל כך לחפש ישר?
ויכול גם להיות שאת צריכה להרחיב לך את מעגל ההכרויות:
מסגרות של התנדבות, מעגלי חברים שונים, משפחה, באמת שלא אלמן ישראל ויש עוד גורמים מלבד השדכנים, לא תאמיני אבל הם אפילו עושים את זה בלי כסף.
וכל זה מבלי לדבר על כל מיני פורומים ואתרים שעוסקים בנושא, כמובן לא כאלו שעושים שכונה מכול התהליך אלא כאלו שמגדירות לעצמם מראש ובמדויק לשם מה נוצרו.
אולי גם שם תוכלי להכיר אנשים חדשים ועצם המסגרת תהווה לך אכסניה של שידוך.
ובדיוק מאותה הסיבה שאת לא יודעת מתי זה יקרה, את גם יודעת שזה יכול לקרות ממש בקרוב.
ותזכרי לסיכום את הדבר הכי חשוב:
ברגע שאת עושה את ההשתדלות שלך, ויגיע הזמן של הבת קול להכריז, גם אם החתן שלך ישייט לו על גנדולה רעועה במיקרונזיה, יטיסו אותו על כנפיים של מלאכים בבהלה להגיע לחופה שלכם ולהספיק להגיד לך בדיוק, אבל בדיוק בזמן:
הרי את מקודשת שלי.

כל הישועות

חברים מקשיבים