שאלה
חברים מקשיבים שלום!!
יש לי בעיה, אני מרגישה שחלקא והרבה מהדברים שאני עושה , הם בגלל הסביבה. כלומר אני נחשבת די דוסה בחברה ואפילו מאוד. ויש הרגשה כזאת שאנשים מצפים ממני. שכאילו אני יתפלל באמת בכוונה ושאני יתנהג שונה והכול. אולי זאת רק הרגשה שלי אבל אני מרגשיה שזה משפיע עלי. כלומר קל לי יותר להתפלל כשאני יודעת שמישהו מסתכל עלי וחושב יאו איזה צדיקה. או בכל מיני מכרים. זה לא שאני לא מקימת מצווה מסוימת גם כשאני לבד אבל ההרגשה שונה. זה ממש פריע לי כי אני מרגישה סתם צבועה כי מה זה שווה אם אני מקימת תמצוות או מחמירה בכל מיני דברים אם זה רק בגלל ה שיחשבו. אני יועת שהדברים האלא חשובים בלי קשר ואני מקימת אותם בכל מקרה ואני גם לא מספרת על כל דבר שעשיתי כדי שיגידו לי כל הכבוד, אבל יש הרגשה כזאת.... אני חיבת לצין שלמרות זה בדברים אחרים אני שמה קצוץ על החברה. זה רק בנושא הזה. מקווה שהצלחתם להבין פחות או יותר..
תשובה
שלום לך,
ולפני התשובה קבלי חידת טריוויה קטנה:
במה רבי יוחנן בירך את תלמידיו לפני שהוא נפטר?
*******
והתשובה: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם".
כן. זה מה שיש לכבוד הרב לברך את תלמידיו רגע לפני שהוא נפטר מהעולם?
גםהתלמידים לא ממש הבינו את התשובה, ושואלים: "עד כאן"?
ובמילים קצת יותר פשוטות: בוא'נה הרב לא התבלבל???
האם זו הברכה שהרב נותן לנו, שנשאף בעבודת ה' שלנו לכזו דרגה נמוכה - האם אנחנו צריכים לירא מהקב"ה רק כפי שיראים מבשר ודם?!
תחשבי על זה: רב (ולא סתם רב - אחד מהתנאים). רגע לפני מותו. מסביבו התלמידים שלו. הוא הרביץ בהם תורה במשך שנים. וב'שיעור האחרון', בצוואה שהוא משאיר. מה הוא בוחר להגיד להם?
"יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם".
לא פחות ולא יותר.
וכשהם שואלים אותו על כך, הוא ממשיך ואומר - שזה מה שקורה כשאדם עובר עבירה, הוא 'מתפלל' בליבו שאף אחד לא יראה אותו...
נראה לי הסיפור הנ"ל, יכול להרגיע אותך. זה טבעי לגמרי שיש עלינו 'אימת בשר ודם'. עדי כדי כך טבעי, שזו הברכה שרבי יוחנן מברך את תלמידיו רגע לפני שהוא נפטר.
לכן, את גם מבינה עכשיו למה בנושא הזה זה אחרת מכל נושא אחר שבו את לא צריכה אישור מהחברה. בנוסף לכך, עצם מה שאת אומרת שבדרך כלל את לא כזאת זה מראה שגם הפעם את מסוגלת להתגבר על זה.
כתבת שאת מרגישה 'סתם צבועה'. נראה לי, שלא כדאי לקחת את מה שאת מרגישה לכיוון של הלקאה עצמית ולייסר את עצמך. אלא במקום זאת לקחת את ההרגשה הזו למקום בונה. לראות בה הזדמנות למקפצה בעבודת ה'. זהו. השלב של 'מתוך שלא לשמה יבוא לשמה' כבר לא מספק אותך, את מחפשת משהו אחר. משהו אמיתי יותר.
וזו ההזדמנות לעבור שלב, להפוך את הבקשה של 'ויהיו כל מעשינו לשם שמיים', לקצת יותר משיר נחמד של שוואקי שכיף לשמוע.
אז איך עושים את זה?
ראשית כל, נראה שאת כבר בהחלט בכיוון, עצם זה שיש דברים שאת עושה ולא מספרת לכל העולם עליהם כדי לקבל עליהם מחמאות.
שמעתי פעם בשם הרב ליאור אנגלמן שחלק משלמות של בנאדם זה שהוא עושה משהו ולא כל העולם יודע עליו. זה מעיד שמה שהוא עושה בא ממקום פנימי, ממקום שלם.
דבר נוסף שיכול לעזור, זה לחשוב באמת שכל מה שאת עושה זה לשם שמיים, לעשות בשביל להתקרב יותר לקב"ה. על כל מצווה לומר לעצמך- זה 'לשם שמיים'.
אני בטוחה שעם הזמן, ככל שתפנימי את הנקודה הזאת יותר, הצורך במה שהחברה משדרת לך (בעניין הזה) ילך וירד.
דבר אחרון, הרבה תפילה. תתפללי לקב"ה שייתן לך את הכוח לעשות הכל לשם שמיים מתוך יראת אלוקים ולא מתוך מורא בשר ודם.
ימים טובים.
רינת
rintz3@gmail.com