אני מרגישה לבד!!!

שלום יקירתי.
צר לי על התחושות הקשות שלך. אני מנסה בכל כוחי לחשוב מנין הן נובעות? האם באמת אין בסביבה אף אחד שאת יכולה לדבר איתו? לפעמים אדם גדל או נקלע לחברה שלא כל כך מתאימה לו ואז קשה לו להאמין באמת שיש עוד חברות, יש עוד קבוצות אנשים כך שודאי קיימת קבוצה שמתאימה לך יותר. אני מניחה שכשתיארת את החברות האלה דיברת על בנות מהכיתה או מהתנועה. האם ניסית פעם משהו אחר? אולי אפילו לעבור לבי"ס אחר, להגיל את מאגר החברים? ללכת למקום להתנדב שיש בו קבוצה של צעירים? יש היום כל כך הרבה דוגמאות לזה: בתי תמחוי, מד"א, ארגוני צדקה שנוצרת שם קבוצת מכרים שמתיידדים במשך הזמן על רקע העזרה המשותפת לזולת.
האם יש לך תחביב שתרצי לפתח? נסי למצוא מסגרת של חוג באיזור מגוריך שם תוכלי להכיר אנשים חדשים. כשתכירי אנשים חדשים אנא נסי להמנע מהתנהגויות שאולי "מושכות אליך אש". את מספרת שאנשים מתעצבנים עליך המון.. אולי יש משהו בהתנהגות שלך שמרחיק אותם? תוכלי לתקן את הרושם הזה! גם בחברה חדשה וגם עם עצמך, בסביבה שלך. תיהי נחמדה, חייכנית- שמחה שואבת אנשים. אנשים אוהבים להיות בחברת אנשים שמחים. את מספרת שאת בוכה כל הזמן- חשבי: אם היתה לך ברירה היית מעדיפה חברה יוזמת, חייכנית ושמחה או חברה עצובה, כועסת ובוכה?
נסי ליזום פעילויות, רעיונות חברתיים ולהציע אותם- וכך לסחוף אחריך אנשים. יש משפט שאומר שהשפה של התלהבות- כל אחד מבין. היא לא זקוקה לתרגום. התלהבות, עשייה ושמחה גורמת לאנשים רצון. היא סוחפת ומשפיעה. לא לחינם נאמר לנו: להיות בשמחה תמיד.
אני בטוחה שאם תסתכלי היטב סביב בחברותיך תראי שלא כולן כל הזמן ב"מרכז העניינים". תמיד יש את אלה שקצת בשוליים ואבודות בתוך ה"חבר'ה". נסי קודם להגיע אליהן, לדבר איתן- האם את מכירה את כולן ברמה כזו טובה שאת יכולה לומר בודאות שהן לא רוצות בחברתך? שהן לא רוצות להקשיב לך? וגם כשאת מדברת- תחשבי: על מה את מדברת? על נושאים מעניינים, שמחים או שגם כשאת מדברת עם מישהי כבר את רק מתלוננת וכעוסה? נסי להיות יותר חיובית, אופטימית, נסי לומר לעצמך שאת טובה, שיש לך מה לומר- זה נקרא "נבואה המגשימה את עצמה"- אם תגידי את זה הרבה לעצמך, תתחילי להאמין וגם לפעול בכיוון החיובי במקום לשקוע עוד ועוד בשלילי.
חשוב לי לומר לך שגם אם נראה לך שמשפחתך נגדך, ומתעצבנת- מאוד חשובה השורה התחתונה. לפעמים במשפחה אנו מרשים לעצמנו קצת לכעוס, להתעצבן- כי יודעים שבתוך המשפחה זו אהבה שאינה תלויה בדבר, אמיתית מהלב כך שגם אם נכעס, נעצבן או נעיר- בסוף היום יאהבו ויקבלו אותנו. אז נסי לומר לאחיך והוריךשזה פוגע בך שהם מתעצבנים, שאת זקוקה לאוזן קשבת ותמיכה מהם. שקשה לך. מצאי את הנפש שהכי קרובה אליך בבית- אמא אחות אבא או אח ודברי איתם. אני מאמינה שזה ישנה את פני הדברים. יכול להיות שהם פשוט לא מודעים למידת הצער שגורמים לך דבריהם.
דעי לך שגיל ההתבגרות הוא מבלבל. נקלעים להרבה מחשבות על מהות, והרגש חזק ולכן גם הדמעות. אמצי לך מנהגים שיקלו עליך: שיפור המידות, מציאת תחביב ומציאת חברים...
קראתי עצה באתר של מישהי על הספר "נפש האדם" מאת מרים אדהאן שמדבר על אנשים שמתקשים בחברה שלהם, שחשים בדידות. אולי קריאה בספר וגילוי שיש עוד אנשים רבים שחשים כמוך- תקל עליך. תלמד אותך משהו.
ולבסוף חשוב לי לומר: ודאי שהקב"ה מקשיב לך. כתבנו כבר פעמים רבות שאם ה' לא ממלא את מבוקשך במיידי זה לא אומר שהוא לא מקשיב לך ולא אוהב אותך. בחיים מתנסים בהמון ניסיונות- קשים יותר או פחות. זה לא אומר שה' לא שם בשבילך.
בהצלחה רבה
שלומציון,
shlomtsionk@yahoo.com

[תזכורת]: כתבנו מה שנראה לנו, אבל אין כמו שיחה אישית, דרכה אפשר להבהיר הכל טוב יותר, לשוחח אחד על אחד ולהעלות כל נושא שרוצים, ואפילו ליצור קשר אישי. לכן, אפשר תמיד – בשמחה! לפנות גם לקו הטלפון של חברים מקשיבים, שפתוח בימים ראשון עד חמישי בין השעות 9 ל1 בלילה, והמספר הוא: 026518388. סודיות מובטחת. אנחנו מחכים!