אמונת חכמים לאחר ההתנתקות

שלום רב
אני בהחלט מבין את ההרגשה שלך, אני גם כן הייתי בין אלה אשר רצו בכל מאודם שלא ימסרו את גוש קטיף, ניסיתי גם כן להיות שותף במאבקים נגד הגירוש, ושמעתי פעמים רבות את דברי הרבנים שהגירוש לא יהיה, ואף אני הרגשתי אחר הגירוש את הקושיה על דברי הרבנים.
כמובן שגם אני ידעתי שהרב הוא עדיין לא נביא, ולכן כל עוד שלא חזרה הנבואה אינני יכול לצפות ממנו שיהיה נביא, אך ההרגשה הקשה שהיתה לא הניחה לי למרגוע, לא נרגעתי מהדברים, שהרי אנו מאמינים ברבנים במיוחד כאשר מדובר ברבנים גדולים כל כך, שאין אנו יכולים כלל להשיג את גדלותם התורנית והרוחנית, ופתאום אנו רואים כיצד הדברים שלהם מתנפצים אל הסלע ואנו רואים שהדברים שנאמרו לנו לא מתקיימים.
אכן הקושי הוא קושי והשאלות נשאלו, אמנם הגדולים אשר ענו את התשובות גם לרבים לא סיפקו, כמובן שאינני בא בתרוניא על הגדולים האלו שעפר אני תחת כפות רגליהם אך בתור אדם פשוט, גם אני התקשיתי לקבל את התשובות, והלב נשאר בוכה וכואב על המצב, ודברי הרבנים לא הקלו לי.
לכן אני מבין את הקושי, אני מבין את הקושיות, ואת הקושי לקבל את התשובות.
ולפני שאני מתייחס לעצם הדבר, עולה במוחי המחשבה הקוראת בקול, כיצד זה אעיז לדבר על רבנים, וכי אני מבין כלל את מעלתם? וכי מסוגל אני להסביר אותם? אך יודע אני שלא אוכל להפטר מלנסות לעזור ולהתמודד עם השאלות, ולכן אכתוב כמה דברים, אם כי יודע אני שיכול להיות שלא לכך התכוונו הרבנים, ושיכול להיות שהרבנים לא יסכימו עם דברי, ואז דברי בטלים ומבוטלים שאינני יכול אף לעמוד בגדר של מחלוקת ושל שני צדדים בדיון מול גדלותם, אך לנסות להבין גם אני צריך ואשמח לשמוע ולהבין יותר ממה שכעת אני חושב. שכך הוא טבעו של תלמיד שהוא כל הזמן מנסה ללמוד, ואף אני משתדל לקחת לי את החלק הזה, להקשיב ולנסות להתקדם. אך חשוב ביותר לזכור שדברי אינם אלא נסיון הבנה וכמובן שאינם מחייבים אדם להסכים או להתמודד.
לגדולי ישראל ישנו תפקיד חשוב ביותר בעם ישראל. מלבד לימוד התורה, שאכן זהו אחד מתפקידיהם העיקריים, להפיץ את התורה, ללמד את עם ישראל כיצד ילכו בדרך ה´, כיצד יתקדמו ברמתם הרוחנית, כיצד יתקשרו יותר אל התורה.
אך יש להם עוד תפקיד והוא להנהיג את עם ישראל, להוביל אותו בתוך ההתמודדויות כיצד להתמודד וכיצד לשאוף להתקדם, אמנם ישנם הרבה אנשים אשר יש להם רעיונות כיצד להתמודד, כיצד להסתכל על המציאות, כיצד להתנהג ביחס למצב, אך לגדולי ישראל יש מעלה מיוחדת, שכבר נקראו הם "עיני העדה" שהם רואים את הדבר מתוך הגדלות שלהם, רואים אותו מתוך השקפה רחבה, ואז לאחר הראיה הזו, הם שוקלים היטב כיצד להתייחס אל מה שהם רואים, זוהי דעת תורה, דעה המתייחסת אל המציאות הנגלית מול העיניים, ומראה מהן אמות המידה אשר צריכים להתייחס אליה, מהם היסודות של עבודת ה´ שחשוב להנחיל באותו המצב, מהי הדרך של החינוך שחשוב לחנך בזמן ההתמודדות וכיצד להמשיך הלאה.
לכל החלטה יש שיקולים לכאן ולכאן, יש שיקולים זהירים יותר, ויש שיקולים אמיצים יותר. שיקולים זהירים, אמנם יש להם עדיפות בכך שכאשר האדם נופל הוא יותר מוכן לכך, אך יש בהם גם חסרון, שכן הואיל והאדם נותן במחשבתו מקום לאפשרות לכך שהוא יפול, ממילא הוא פחות משקיע את כל הכוחות במאבק, פחות יכול להתמודד כולו מול המציאות הלא פשוטה. בנקודה זו הבטחון והאומץ יש להם יתרון, אמנם גם סיכון שהנפילה עלולה להיות קשה יותר. (כמובן יש עוד שיקולים לכל אחד מן הצדדים שאינני יכול לפורטם אחד לאחד אך דבר זה ברור למי שבוחן את הדברים לצדדיהם).
כאשר אנו נמצאים במצב שקשה מאד לדעת מה יקרה, קשה מאד לדעת האם יצליח המאבק או לא, יש שיקול מאד עדין, האם ללכת בדרך של השיקול הזהיר, או שמא עדיף ללכת בדרך של הבטחון האמיץ.
לכן במצב זה צריך הרבה פעמים את ההחלטה של אחד מגדולי ישראל, שהוא יבחר באיזה אופן לשדר לציבור, ובאיזה אופן לומר את הדברים, כך שהדברים יפעלו בצורה הטובה ביותר.
במצב של ההתנתקות, נראה לי שהרבנים ידעו את שני הצדדים (ועוד צדדים ושיקולים) ובחרו שנכון יהיה לקחת את הסיכון, שאמנם עלול לצמוח ממנו נזק ולנסות לשדר את הבטחון באופן הבהיר ביותר, והחזק ביותר. הם ידעו שהאנשים נמצאים בהתמודדות לא פשוטה, ושחשוב מאד לחזק אותם, ולכן בחרו בכל דרך לחזק, אמנם גם תפילה היתה בחלק מן האמירות, אך גם נסיון לחזק את האנשים ולטעת בהם כוחות על מנת לפעול, על מנת שלא יחלשו מול כל הקולות של התקשורת ושל המתנגדים לנו ולכן בחרו בדרך זו.
אמנם זה היה סיכון אשר אנו נאלצים לשלם עליו, אך הואיל והדבר היה נראה כל כך לא הגיוני, כל כך שלא יכול להיות, הבחירה היתה לחזק את מה שקיים, לחזק עכשיו ולא להיות עסוקים במה שעלול להיות.
ועוד נקודה, שנראה לי שעמדה בדעת הרבנים, והיא שיקול מאד חשוב אשר אנו לא כל כך רגילים לחשוב עליו בגלל שאנו רגילים לחיות את החיים שלנו באופן טבעי, בלא לבחון כל דבר לעומקו (סליחה אם פגעתי במישהו). אנו רגילים שהמחשבות שלנו אין להן כל משמעות, אלא הן רק מהוות כלי והכשר להחלטה של מה לעשות, ולכן אפשר לחשוב כל דבר העיקר שתגיע למסקנה נכונה, למסקנה טובה.
אך גדולי ישראל מודעים יותר למשמעות של מחשבות. שהם בגדלותם יודעים שמחשבה היא דבר פועל, היא דבר משפיע ולכן כאשר ישנה מחשבה הנותנת אפשרות לכך שיהיו דברים לא טובים, ממילא עצם המחשבה היא עוזרת שהדבר יתקיים, ולכן חשוב להוציא את המחשבה הזו, לשים את הדגש על מחשבה שהדבר לא יקרה, ובכך לנטוע מחשבות טובות, ואז המחשבות הטובות הן בעצמן יפעלו שהדבר לא יתרחש.
אני אשר הרבה פעמים לא מודעים לכח של המחשבות מתקשים להבין זאת, ולכן אנו חושבים ישר על התוצאות שיצאו מהמעשים הבאים בעקבות המחשבות, אך צריך לדעת שהבטחון הוא דבר פועל, כפי שמופיע בספרות הקבלית, ולכן האמונה הברורה שלא יהיה גירוש היתה לה השפעה, אמנם בסופו של דבר היה גירוש ולא הצלחנו לעצור אותו, אך אנו צריכים לדעת שהכל היה נסיונות להצליח וגם אם לא הצלחנו אנו צריכים לזכור שעשינו מה שיכלנו וכעת צריכים להמשיך הלאה, להמשיך מתוך אמונה של בניה, ומה יהיה לעתיד, האם נמשיך בהחלטה זו של התמודדות עם הסיכונים שבה? זה כבר יחליטו הרבנים בעתיד שאנו תפילה שלא יהיו צריכים להכריע בשאלות מעין אלו שוב.
בברכת הצלחה רבה
יצחק.