אמונה מורכבת... מרגישה לא מחוברת

שלום לך,
סליחה גדולה על העיכוב של התשובה. מקווה שלא התייאשת ממנה..

מאד אהבתי את הכנות שבשאלה שלך.
היכולת לערער על מה שגדלת עליו ולנסות לברר מחדש מה את עושה ובמה את מאמינה זה דבר חשוב מאד.
את כותבת שאת מוצאת את עצמך כועסת על הקב"ה, אבל אני לא מרגישה בשאלה שלך התרסה או כעס אלא בירור אמיתי, עמוק ונוקב.
ואין ספק שזה נכון שאת עושה אותו.

את שואלת פה בעצם על שני דברים-
אחד- זה הקושי והריחוק מהחוקים ה´טכניים´ לעומת חיבור לרגש, לחוויה.
ודבר שני- תחושות קשות שעולות בך כלפי הקב"ה שמפחידות אותך ואת שואלת את עצמך אם בכלל מותר לך להרגיש ככה.
אלו שתי שאלות שונות אבל אני אנסה לענות עליהם מאותה נקודת מבט.

ככל שאנחנו מתבגרים ההזדהות עם החינוך שגדלנו עליו הולכת ופוחתת.
אנחנו מתחילים לשאול שאלות, להציב ספקות ולהתחיל להרגיש מה הדרך הזאת עושה לנו.
והיא עושה כל מיני דברים..
דרך של קיום מצוות היא לא קלה. במיוחד לא בדור הזורם שלנו.
זה לא קל להגביל את הרצונות של הנפש ושל הגוף.
להכריח את עצמינו להתפלל בדיוק מה שכתוב בסידור, לא לאכול דברים מסוימים, להתלבש בצניעות כשהחום בחוץ מטריף.
זה מרגיש מחניק, כבד, קטנוני. לפעמים אפילו כולא.
ובא לנו להשתחרר, לזרום, להיות מה שמרגיש לנו באותו רגע.
וזה טבעי והגיוני וגם אני לא פעם מוצאת את עצמי לא מחוברת לחלק כזה או אחר של ההלכה.
לחלק הזה של ההלכה, הגבולות והכללים אני אקרא פה החלק של ה´מלכנו´.
ועל זה התחנכנו כל השנים.

אבל-
יש בנו עוד חלקים של קשר עם הקב"ה.
כשהאמונה היא בלב ולא רק בראש אז הקב"ה אצלנו הוא לא רק ´מלכנו´ אלא גם ´אבינו´ וזה גורם לנו להתייחס קצת אחרת אליו.
ואני אסביר..
´מלכנו´ מבטא את היראה, המרחק העצום, המקום שמרגיש אפסיות מולו.
וכשזו הגישה אין באמת מקום לרגשות ´אנושיים´ יותר.
אין מקום לכעס, אבל גם אין מקום לאהבה.
אפשר להעריך ולהעריץ מישהו גדול, אבל אין מקום לאהוב אותו.

בשונה מזה, הדור שלנו מחפש כבר משהו אחר.
קרוב יותר, נוגע יותר, אבהי יותר.
ומהמקום הזה באמת מתחילים להגיע כל מיני רגשות שלא הכרנו.
מתחילים להרגיש כעס על שלא הכל הולך כמו שרצינו, על תסכולים ואכזבות, על קשיים וצרות.

אני לא רב ולא מתיימרת להביא לך פה תשובה נכונה במאה אחוז.
אבל אני מרגישה, על עצמי ועל אחרים, שאם לא כועסים על הקב"ה גם לא באמת אוהבים ולא באמת מאמינים.
הקשר עם הקב"ה הוא דרך החיים, הוא לא רק אמונה באוויר.
וכמו בכל קשר, יש לו עליות וירידות.
רבי נחמן מברסלב מתאר את זה הרבה כ´רצוא ושוב´-
´רצוא´- זמנים של ריצה אליו עם רצון פנימי חזק לחיבור.
ו´שוב´- זמנים של חזרה לאנושיות שלנו, של קושי וישיבה במקום.

אז אם זה קשר, צריך להשקיע בו כדי שהוא ימשיך להתקיים.
ומה שהכי ´מטעין´ את הקשר הזה הוא דיבור, שיחה.
ואת ממש שם.
כתבת בעצמך שהתפילה מהסידור לא מספקת אותך ואת מעדיפה לדבר איתו במילים שלך.
אני מציעה לך את הכעס שאת מרגישה לפעמים כלפיו את יכולה לתעל לדיבור.
(ופה אני קצת אסייג ואומר שלפעמים הכעס שלנו כלפי הקב"ה הוא כעס בעצם כלפי עצמינו או כלפי אנשים אחרים. תנסי לבדוק טוב טוב עם עצמך מאיפה הכעס הזה נובע וכמה ממנו הוא של תסכולים שלך מעצמך או מהסביבה וכמה זה ´נקי´ כלפי הקב"ה)

ופה אני רוצה לחבר שוב את שתי השאלות שלך.
עבודת ה´ ודרך חיים של אמונה מורכבת משני רבדים- חסד וגבורה, אהבה ודין, ´אבינו´ ו´מלכנו´.
החלק של החסד זה עצם הקשר איתו, האהבה והדיבור הישיר.
זה מה שאת מחפשת וזה גם מה שאת עושה ומרגישה נוח איתו.
שם יש מקום לרגשות שונים ולבירור פנימי מה את מרגישה מולו ואיפה נמצאת האמונה שלך.

מצד שני- החלק של הדין זה כל מה שאנחנו לפעמים לא מבינים.
העשייה ה´טכנית´ למרות שלא תמיד נוח לנו.
זה הצד של ה´מלך´. המצווה, הקובע, היודע כל.
ופה אנחנו לא תמיד מבינים למה זה ככה ולא אחרת ואולי מרגישים שזה קטנוני.
אבל זה הרצון שלו.
זה לא קל להכיל את שני סוגי הקשר האלה.
לפעמים זה נראה לנו סותר- או שזה משהו מבפנים שבא טבעי ויוצר תפילה אישית או שזה טכני ולא מובן ולא מחובר אלינו בשום צורה.
אבל אם מבינים שבאמונה ובקשר עם הקב"ה יש את שני הצדדים האלה ביחד, ושניהם מביאים אותנו באמת להתקרב אליו, זה אולי נעשה קצת יותר קל להכיל אותם בנפש.

יקרה,
כתבתי מה שהיה נראה לי נכון, אבל את מוזמנת בשמחה לפנות אלי למייל להמשך בירור.
לתאר יותר בפירוט למה התכוונת, לשאול ולתהות.
שיהיו ימים טובים, ימים של תפילה אמיתית מתוך ´אבינו´ ו´מלכנו´ ביחד.
נעה.
noale@shoresh.org.il