אמונה בבורא

שלום וברכה.

המצווה בה פתח הרמב"ם הן את ספר המצוות והן את המשנה תורה, וכן את יג היסודות שלו היא הכרה במציאות ה´ – ניתן להבין מכך שמצווה זו הייתה חשובה בעיניו עד מאוד.

בדרך כלל אני משתדל לענות על השאלות כסדרן, אולם, ברשותך אשתדל לעשות סדר ´כרונולוגי´ בשאלות אותם העלית.

העיסוק בבירור האמונה הוא יסוד חשוב בחיינו, במיוחד בימים אלו שבהם ההתרסה נגד העולם המאמין גדלה וכתוצאה מכך האמונה התמימה כמעט ואיננה, יישר כך על הפניה והמוכנות ללמוד – עלי והצליחי בכל מעשיך!

[מציאות הבורא בעולם – לדעת או להאמין?]

ההבדל בין ידיעה ואמונה הוא ברור – אמונה, משמעותה קבלת הדבר ללא הוכחה ברורה, אלא בעיקר על ידי שינון ושכנוע פנימי או חיצוני, בעוד שידיעה, משמעותה קבלת הדבר על ידי הוכחה שכלית.

רבי משה אבן תיבון אשר תרגומו לספר המצוות של הרמב"ם (מערבית לעברית) הוא הנפוץ ביותר, תירגם את המצווה, כך: "היא הציווי אשר צונו להאמין האלוהות והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות" (מצוות עשה א´). מדברים אלו עולה כי המצווה היא להאמין שישנו עילה וסיבה לכל, אך אנו לא מצווים לדעת זאת על דרך ההוכחה.

כאמור, ר´ משה אבן תבון תירגם את המילה בשפה הערבית "אעתקאד" שכתב הרמב"ם למילה "להאמין" בעברית, יחד עם זאת העיר הגר"ח העליר במהדורתו על ספר המצוות (מצוות עשה, הערה 1), שמשמעות מילה זו היא גם ידיעה. וכדברים אלו אמר הרב קאפח שיש במובן זה רק ידיעה.

הרמב"ם בספרו מורה נבוכים הגדיר מהו "אעתקעד": "דע אתה המעיין במאמרי זה, כי הדעה (נוסח אחר – ההאמנה) אינו עניין הנאמר בפה, אלא העניין שהצטייר. כל שכן שתחקור בהם על הנכון, הרי זה קל מאוד, כפי שאתה מוצא רבים מן הפתאים בנפש כאשר מאמתים אותו שהוא כך כפי שהצטייר. אם אתה מאותם שמספיק להם מן ההשקפות הנכונות, או שחושבים שהם נכונות, בכך שתאמר אותם בפיך בלי שתשכיל אותם ותבינם תופסים דעות שאינם מבינים להם ענין כלל. אבל אם אתה ממי שנשאו לבו להתרומם למעלה הנעלה הזו - מעלת העיון, ושיתברר לך באמת שה´ אחד אחדות אמתית, עד שלא ימצא לו הרכבה כלל ולא השערת חלוקה בשום פנים ואופן, אם כן דע שאין לו יתעלה תאר עצמי כלל ולא בשום מצב ועניין, וכשם שנמנע היותו גוף כך נמנע היותו בעל תאר עצמי" (מהדורת קאפח חלק א פרק נ).

מדברים אלו אנו רואים שהרמב"ם מסביר שיש אנשים שעליהם להשיג את מציאות ה´ מתוך חקירה שכלית עיונית.

עוד כותב הרמב"ם במורה נבוכים: "... והוא ששני היסודות הללו, כלומר מציאות ה´ והיותו אחד, אינו נישג אלא בעיון האנושי. וכל דבר הנודע בהוכחה, הרי דין הנביא בו כדין כל מי שידעו, ללא הבדל, ולא נודעו שני היסודות הללו מצד הנבואה בלבד, אמרה תורה ´אתה הראת לדעת וגו´´, אבל שאר הדברות הם מסוג המפורסמות והמקובלות, לא מסוג המושכלות" (ח"ב פרק ל"ג). הרמב"ם כותב שהמצוות על ייחודו ומציאותו של ה´ הן מצוות שניתנות להשגה רק על ידי עיון ואינן כשאר המצוות שניתנו לעם על ידי משה.

מדברים אלו מובן שיש מצווה שאומרת שעלינו לדעת ולחקור אחר מציאות ה´.

נכתבו מאמרים רבים הדנים בהוכחות שכליות המסבירות את אי האפשרות של מציאות עולם ללא בורא, בקצרה אכתוב את דברי הרמב"ם בנושא: " ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להמצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאין מלבדו מצויין, הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לביטולן. שכל הנמצאין צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להן ולא לאחד מהן. לפיכך, אין אמיתתו כאמתת אחד מהן. כלומר, אין שום מצוי אמת מלבדו. המצוי הזה הוא אלקי העולם, אדון כל הארץ והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד, ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ולא גוף" (הלכות יסודי התורה). הרמב"ם מתייחס ל´כח´ עליון אשר ברא ומקיים את העולם הסובב אותנו ובלעדי אותו ´כח´ לא היה קיים העולם, שכן לכל נברא יש בורא. אולם, בכדי לצאת מהלולאה האין סופית – כלומר, אז מי ברא את הבורא וכו´. עלינו להבין שישנו משהו חיצוני ונבדל שאינו כלול בחוקים אותם אנו מכירים - דבר ראשוני הקודם לכל.

עייני באתר, ישנם תשובות רבות אשר דנות בשאלה זו.
מי ברא את אלוהים? https://www.kipa.co.il/ask/show/2766
מי אמר שיש אלוהים? https://www.kipa.co.il/ask/show/154061
מה לענות לאפיקורס - https://www.kipa.co.il/ask/show/157043

[למה דווקא היהדות?]

ישנן דתות רבות שעל פי חוקיהן חיים אנשים ברחבי העולם, לעבור דת דת ולהפריך אותה זו משימה מעייפת ולדעתי גם מיותרת – האמונה היהדות, יסודה הוא בהתגלות הבורא לפני אומה שלמה ולא בהתגלות לאדם יחיד וכריזמטי ששכנע את מאמיניו, מעמד כזה לא ניתן להמצאה. [מומלץ ללמוד את ספר הכוזרי], אם לאחר מכן או במהלך הלימוד תהיינה שאלות אשמח לשמוע ולהשתדל לענות. האיסלם והנצרות טוענות שהקב"ה החליט להחליף את עם ישראל ובחר בהם – מדוע לא נעשה גילוי זה בפני כל העם הנבחר החדש כשם שנעשה לנו?!

[התפילה לא מדברת אלי]

התפילה היא נושא מרתק, העובדה שמותר לנו לפנות לבורא העולם, כלל לא ברורה מאליה. להיפך, מובן יותר אם אסור היה לנו להתפלל.

ה´ שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך.

ניתן להסביר את משמעות של מילים אלו כבקשה לעזרה מאת הקב"ה - ה´ עזור לי להתפלל. אולם, ניתן להציע הסבר נוסף – בקשת רשות. אין האדם זקוק לעזרה מיוחדת בתפילה יותר מאשר הוא זקוק בשאר דברים, כגון: דיבור והליכה. פשוט שאין האדם יכול להתקיים כלל בלא עזרתו של הקב"ה, לכן, בקשה נקודתית בעניין התפילה, נראית לא כל כך מוצדקת.

כשהאדם ניגש להתפלל, מיד הוא מבין את הקושי שבדבר – כיצד אני הקטן יכול בכלל לבוא לפני בורא העולם, מי הרשה לי לבוא בפניו? [ה´ שפתי תפתח - כלומר, ה´ תעניק לי הזכות לדבר בפניך, להגיד תהילותיך, להימנות על עבדיך ומשרתיך, כי אחרת אני נשאר דומם ואילם.]

תפילה

יש להוסיף עוד נקודה אחת בנוגע לעזרה שאנו מבקשים מה´ כדי שנוכל להתפלל. חוץ מההיתר לעמוד ולשרת, וחוץ מהיכולת לעמוד ביחס כזה שהתפילות והתהילות שלי תהיינה משמעותיות, קיימת גם בעיה של ניסוח, בעיה של הדעת להתפלל בצורה הנכונה.

קיימות שתי צורות של תפילה. הראשונה היא ספונטית, בוקעת מעמקי הלב, אמיתית וכנה, בלי עריכה ולמדנות. כשהאדם נמצא בצרה או מצוקה, אין תפילתו ביטוי לעבודת ה´ אלא לצרכיו הקיומיים והמיידיים. במקרה כזה לא קיים סדר תפילה וסדר עבודה, אלא זעקה - בוקעת ועולה מתוך המערה, מבין המצרים.

משכיל לדוד בהיותו במערה תפילה
קולי אל ה´ אזעק, קולי אל ה´ אתחנן
אשפך לפניו שיחי, צרתי לפניו אגיד
בהתעטף עלי רוחי. ואתה ידעת נתיבתי
בארח זו אהלך תמנו פח לי.
הביט ימין וראה ואין לי מכיר, אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי
זעקתי אליך ה´
אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים. (תהילים קמ"ב)

אין האדם בתוך המערה מחפש את ארמון המלוכה לשרת שם לפני המלך, אלא את המחסה לברוח שם מפני אויב - מתוך חשכת הנשמה אדם קורא וצועק אל האלוקים להצילו.

אך, התפילה היומית - העבודה שבלב, אחרת היא. אין עבודת המלך בוקעת מבית בוער, אלא משתלבת בחצר המלך, כחלק מהעבודה והשירות. הרמב"ם (הלכות תפילה א, ג) מסביר שחז"ל נסחו את התפילה בגלל שהאדם הפשוט, עילג השפה, לא הצליח לנסח תפילה הגונה בכוחות עצמו. בעבודת המלך, יש חוקים ונהלים - מה להקדים ומה לאחר, איך לעמוד ומתי להשתחוות, באיזו שעה ובאיזה מקום. ההיתר לתפילה הוא בהיותה עבודת המלך ולכן יש לעשותה בצורה הנכונה והמתאימה למלך מלכי המלכים. לבית המלך יש פרוטוקול התנהגותי, וכל המבקר בו חייב לשמור על החוקים. בתפילה כזאת, חז"ל שקלו כל מילה, והתבססו על המקרא כדי לזכות בלגיטימיות לנוסח, וכדי לנסח תפילה מושלמת. במקרה זה, התפילה היא "סדר", "סידור" - אין זועקים אותה אלא עורכים אותה.

אין זה קל לדעת איך להתפלל בצורה נכונה ומסודרת. איך אדע מה לומר? האם עלי לפנות לאלוקים כ"רחום" או כ"חנון"? כ"אב רחום" או כ"מלך גיבור"? בבקשת צרכי, מה עלי להקדים ומה עלי לאחר, ובכלל, מה עלי לכלול? לרוב, חז"ל העמידו את נוסח התפילה על עדני הנבואה, על פסוקים מתוך המקרא. במלים אחרות, חז"ל הסתמכו על מקור אלוקי כדי לדעת מה לומר לפני הבורא.

הניגון שבלב

כשמאלצים אדם לעשות דבר מה, בלי להבין את הסיבה למעשיו - כתוצאה מהמרירות שתמלא את ליבו, סביר להניח שהוא יעשה את המטלה רק בכדי לצאת ידי חובה ואם יתאפשר לו להתחמק הוא יעשה זאת. אבל, אם יוסבר לו מהי מטרת הפעולה – במידה וההסבר יתקבל, סביר להניח שהוא יעשה זאת ברצון ויתכן שאף יתאמץ יותר מהרגיל להצלחת המשימה (כמובן, הדבר תלוי בטיב המשימה). להבדיל, גם בעבודת ה´ עלולים להגיע למציאות דומה. אדם אשר מרגיש שהוא ´סתם´ מתפלל, שעשיית המצוות היא חיצונית לו – כשמתאפשר לו הוא מתחמק. לימוד והעמקה במשמעות התפילה (כמו כן, גם בכול שאר הנושאים), תוכל לסייע לך להתקרב אל הקב"ה ולעובדו באהבה וברצון.

"אל תעש תפילך קבע", התפללי מהלב – תפילה של "רחמים ותחנונים". גשי לפני מלך המלכים – אבא, שפכי כמים לבך.

בהצלחה וברכת ה´ עליך,

ירון

Benzvi613@gmail.com