אמונה אחרי הגירוש

בס"ד

שלום וברכה,
אנחנו שמחים שפנית אלינו.
ראשית יש לציין ששאלתכם חשובה ומהותית וחשוב לשאול שאלות.
כן שאלות שנראות כ"כפירה"- כל עוד המניע הוא רצון כן להבין את ה´.

נתחיל בדוגמא דומה לשלכם.
הגמרא ביומא מספרת על ירמיהו שסירב לקרוא לקב"ה "נורא" מפני שתמהה על כך שזרים מחריבים את היכלו. הוסיף עליו דניאל שלא קרא לה´ אפילו "גיבור" מפני שעם ישראל נצא בשעבוד הגויים.
הגמרא מקשה עליהם איך ייתכן שאחרי שמשה קרא לה´ "האל הגדול הגבור והנורא" (וכפי שנקבע בתפלת י"ח) יבואו ירמיה ודניאל ויחסירו מדברי משה?
והגמרא מתרצת הם מכירים באלוהיהם שהו אלוהי אמת ואינם מכזבים לו!
כלומר הטענות של דניאל וירמיהו כלפי שמיא עולות בקנה אחד עם שלכם (אתם הייתם מעיזים להוריד מילים מתפילת העמידה?!)
מסיימת הגמרא שם- "עד שבאו אנשי כנסת גדולה ואמרו הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו זרים בהיכלו והוא שותק". כלומר כוחו של ה´ נמדד דווקא ביכולתו להתאפק ובחוסר הלחץ שלו להפריך כל קושיא העולה מן המציאות.

בכל זאת תשובה זאת משאירה טעם מר בפה- כיוון שהיא גלותית.
מדוע?!?
מכיוון שאם אנו הפרטנרים של ה´ בעולם, אנו מצפים ממנו להבליג על עלבונו ולצאת להגנתנו. העובדה שה´ מניח אותנו לנפשנו (עם כל הכאב הפנימי שלו)- מראה שה´ מתייאש מהרעיון שהקשר באופן הזה יצמיח משהו חיובי. על כן הוא מעדיף להחריב את הקיים ולהתחיל הכל מחדש.
מי שלא חווה את הקשר הראשוני של ה´ כמו רוב אנשי כנסת הגדולה (שחיו בגלות בבל) מתרצים בדיעבד שזו הייתה גבורתו והנה ה´ מתחיל את הקשר מחדש (בבית שני).
לעומתם ירמיהו ודניאל שחיו בזמן החורבן לא מתנחמים ביכולת האיפוק של ה´.

כעת אני רוצה להשוות לחורבן של ימינו. (כבר שמעתי דורשים ש-רון, ט-יטוס, נ-בוכאדנצר שהם שלושת המחריבים...)

לכאורה היה לנו, הכיפות הסרוגות, ציור מובן ומובנה על המציאות. הכרזנו שנפתח עידן הבית השלישי, הגאולה יצאה לדרך וממילא היא תבוא ויהי מה.
דומה הדבר לאישה שבחיר לבה רומז לה כי יינשא לה (לאחר שריחק אותה זמן רב) וכבר מתנהגת היא כאשתו לכל דבר ושוכחת כי בזוגיות צריך להשקיע.
כך אני מרגיש בציונות הדתית, נקטנו בעיקר גישה פרשנית למציאות וניסינו לפרש כל דבר שקורה במציאות כתהליך בדרך לגאולה. יתר על כן, גם כאשר סתרה המציאות על פנינו ניסינו לאנוס אותה בכוח לתיאוריות שלנו.
ובכך איבדנו את כל החן שלנו!
ניסינו להיות "הגבר" במשפחה- כזה המכתיב לקב"ה מה לעשות, במקום להתפלל.
הקמנו יישובים, זה נפלא, אך במקום שהמודעות תהיה שהדברים נעשים מתוך פניה אל ה´- הם נעשו כאילו כקביעת עובדה.
היה עלינו לומר שאנו בונים את ארצנו מתוך אהבת ה´ ולהתפלל שמעשינו יוכיחו כמה קשורים אנו אליו- ואלי מתוך כך היינו מושכים חן ממרום. תחת זאת פעלנו רק מתוך אמיתות, התיימרנו להכריח את ה´ להיכנס לתוך בית המעוצב על פי טעמינו.

אני לא מתיימר להסביר לשם מה בא החורבן הנורא בגוש קטיף, אינני בעל רוח הקודש.
אמנם בדיעבד נראה שהתועלת המרכזית שצמחה מהעניין היא בכך שהשתחררנו מהנינוחות הטבעית של "ראשית צמיחת גאולתנו". הגאולה לא תהיה צמח בגן עדן העולה מאיליו- כבר קרה בעבר כמה פעמים שה´ בחר לגאול וישראל "אכלוה פגה" (כלומר קודם זמנה). אנחנו מבינים כעת שצריך לשוב ולהתבונן ברצון ה´, לשוב ולעורר חסדי שמים. לפנות לה´ מתוך תקווה שנענה בלא להכתיב לו מה תהיה התשובה. דווקא מתוך חוסר היציבות, מתוך זה ששיחרנו את ה´ כביכול מהכבלים של דמיונות הגאולה האנושיים- נוכל להיפתח לרצון ה´ באמת.

אל תקחו שום דבר כמובן מאיליו יותר, כמו שהעזתם לשאול עד עכשיו- שאלו הלאה.
כמובן כמובן מתוך אהבת ה´ ורצון כנה להתקשר אליו

אליהו
חברים מקשיבים
ניתן ליצור
eyfy@walla.com
או דרך האתר