איך ציפינו לבטל את הגירוש על ידי אהבה?

שלום רב
אני מרגיש את הכעס בדברים שלך, ואכן בדברים כל כך משמעותיים, כל כך רציניים וכל כך כואבים גם חודש שעבר אינו מכהה את הכאב ואת הכעס שיש על כל מה שעברנו.
גם אני הייתי במקום שפינו, וגם אני הרגשתי את הדברים, הייתי בכפר מימון והייתי שותף למחאות שהיו, ואף אני הרגשתי את התסכול של הגבולות ששמו מועצת יש"ע והרבנים שהובילו את המהלך (אם כי חשוב לציין שאלו לא היו כל הרבנים והיו רבנים לא מעטים שדעתם היתה שונה אלא שלא כל כך נתנו להם אפשרות להשפיע, אפשרות להגיע את דעותיהם ולהשמיע אותן בציבור). גם אני חשתי תוך כדי המאבק שכל הקריאות האלו של לא לעשות דברים חריפים מדי, והפחד הגדול מכל דבר החורג את הדברים הרגילים הוא מוגזם ואף מזיק.
לא האמנתי כל כך שהאהבה תנצח במצב שהיה, אמנם היתה לי תקוה אך לא האמנתי בדרך הזו, אך כיום לאחר שעבר זמן, לאחר חודש ימים שאני חושב על הדברים ומנסה לעכל את מה שעברנו, ולחשוב מה הלאה, אני חושב שצריך להפסיק מעט את ההתקפות, להניח את הכעס מעט בצד ולחשוב באמת ובתמים כיצד לבחון את הדברים, שכן אני גם יודע שהכעס גם אם הוא מוצדק הוא מקשה לשקול את הדברים בצורה מאוזנת, לבחון את הדברים עם היתרונות והחסרונות שבהם, ולכן אני מנסה להניח את הכעס בצד, לנסות לשקול את הדברים היטב, וכך גם אני מציע לך לנסות לעשות אם כי אני מודע לקושי שבדבר ולכן אני מוכן להקשיב לתחושות ולהזדהות אמהן, אם כי אם באמת יש מוכנות לנסות ללכת קדימה אשתדל לעזור כי אני חושב שכך נכון לנהוג.
אמנם אם עדיין אתה מרגיש שהכעס שולט, עדיף לך לדחות את הבירור של הדברים לעוד זמן עד שתרגיש שאתה קצת נרגע, ומסוגל להשתלט עליו ולבחון את הדברים בצורה רגועה, ולכן תבחן באמת האם אתה מסוגל או לא, ואם לא אל תקרא אותם אלא תחכה עוד, תחכה ותירגע, ואז תקרא אותם.

צריך לדעת, שב"ה יש ציבור גדול אשר ארץ ישראל יקרה לו, וגם עם ישראל יקר לו. ציבור זה עמד במבחן לא קל בזמן האחרון, מבחן של התנכלות איומה, של קריאת מלחמה גם נגדו וגם נגד הערכים שהוא גדל עליהם, מלחמה שנבעה דוקא מפני שגדלות שהוא שידר, גרמה לאלו הפוחדים ממנו לצאת למלחמת חורמה על מנת שהוא לא ישתלט על הכל, ולשם כך ניצלו את כל הכוחות העומדים לרשותם, את כל הרשעות, את כל אכזריות על מנת לנצל את הכח העכשוי שלהם לנסות להשפיל את הצבור הנפלא הזה שגדל בארץ, ולנסות לקבוע עובדות שהצבור הזה לא יוכל יותר לשלוט במדינה.
אכן הצבור שלנו הוא צבור קדוש, ציבור נפלא, שגדל על ערכים, על תורה ועל מסירות גדולה, ציבור שחי ברובו חיים לא פשוטים, אך הוא בונה ויוצר, חי חיי קדושה וחיי אמת. אמנם לא אכחש שבכל השנים של הבניה ושל יצירה הצבור שלנו לא עסק במלחמות, אמנם בכנסת היו מלחמות, אך בצבור עצמו עסקו בבנית החיים, בבנית החברה, בבניית חיים תורניים וחיים יותר מתוקנים. והנה המלחמה על הצבור שלנו נחתה עלינו פתאום בלא שהיינו מוכנים לכך, בלא שחשבנו כל כך שיכריזו נגדנו מלחמה, ולכך כאשר הגיעו הדברים לידי מעשה, מצאנו כמה דרכים פרקטיות כיצד לנסות להלחם על הדרך שלנו, על האמת שלנו.
היו מאלו שנקטו שצריך להלחם כמו מלחמה, להלחם בכל הכלים שאפשר, לחסום כבישים וכו´, ומתוך מלחמה לא לאפשר את הגירוש. היו כאלו שנקטו בגישה לנסות לפגוע בתהליך על ידי עידוד לסירוב פקודה וכו´, אך היתה גם דרך אחרת.
הדרך של המחאה שניסתה לסחוף אחריה את העם, מתוך אמונה בעם, מתוך אמונה בנפש של היהודי, מתוך האמונה שישראל יש בו נשמה גדולה בפנים וכל הקלקולים וכל הקשיים נובעים מקליפות אשר מכסות את הפנים הטהור, וצריך אך לשבור את הקליפות ולחשוף את האמת הגדולה שנמצאת בפנים, ונגדה כל הקליפות לא יצליחו לעצור.
אנו מאמינים באמת שבתוך כל יהודי יש נשמה קדושה, נשמה נפלאה השוקקת להתדבק ביוצרה, וכל החטאים של האדם, וכל הבלבולים הם חיצוניים, כפי שמופיע בשיר השירים "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש" שכל השחרורית היא משמשם של אומות העולם, מהדברים שהורגלנו על ידי אומות העולם אליהם (כפי שמפרשים המפרשים שם), ולכן האמינו שהאור כאשר הוא יופיע בעצמה, במסירות ובנחישות יצליח לפרוץ את המחסומים ואת המחיצות ובכך לשבור את כל המהלך הזה של הרשעה, אך לצערנו גילינו שהרשעה היתה יותר מאשר מה שחשבנו, שהקליפות קשות יותר, ושהמשימה העומדת לפנינו גדולה יותר ממה שחשבנו, אך אנו לא מתייאשים ואנו ממשיכים להאמין שמתוך עבודה ומסירות יצליח לקשר ולגשר בין ישראל לבין אבינו שבשמים.
אמנם המחלוקת היתה בדרך הפרקטית של העבודה בזמן המועט שהיה. כולם מסכימים שהתיקון של עם ישראל הינו בדרך של השקעה ארוכה, של חיבור ולא של ניתוק, ושמחאות אינן מסוגלות לחבר את עם ישראל אל ה´, אלא שהיתה מחלוקת בזמן הקצר שהיה לנו, מהי הדרך לפעול, האם ללכת בדרך של מחאה חריפה, כגון חסימת כבישים, ומחאות מעין אלו, או שמא עדיף לנסות בדרך העדינה יותר, דרך של קירוב, ונסיון לשבור את המחיצות ואת האדישות.
האמירה חייל שוטר אני אוהב אותך, היתה נסיון לפרוץ את החומות שנבנו על ידי אנשי מקצוע, על ידי מרחק הזמן ומרחק החינוך וכו´, שביננו לבין הציבור האחר בעם ישראל, ולצערנו דבר זה לא הצליח.
אך לא אכחש ואומר שלדעתי גם לא ברור אם היינו נוקטים בדרך חריפה יותר אם היינו מסוגלים לעצור את התהליך, אמנם גם בעיכוב רואה אני יתרון וחשיבות ולכן בחרתי בדרך של המאבק הנחוש והחריף יותר. אך אני מבין את הגישה שאמרו שגם מאבק זה לא יעזור, והנזק שהוא יגרום עלולים אנו לסבול ממנו בהמשך הדרך, ולכן לכל דרך יש את הייתרון שלה ואת החסרון שלה, ולכן אינני רואה סיבה ותועלת בלנסות ולהטיח ביקורת של אחד אל משנהו.
יתר על כך, אני חושב שלמרות כל החילוקים, צריכים אנו לראות נכון את המציאות, שלא מול אלו שחשבו שצורת מאבק זו עדיפה או טובה וזו לא, אתם יש לנו את המלחמה ועליהם צריכים אנו להוציא את הכעס, אלא נגד אלו שבאמת עשו את הדברים הרעים, אלו שנלחמו נגדנו, ופשעו בכל היעוד שלהם, בכל השליחות שלהם ובאו בצורה איומה להזיק ולפגוע בעם ישראל ובציבורנו בפרט.
נראה לי שחבל יהיה שבמקום להתחזק ולחזק את השורות, לפעול לאחדות בדברים הבסיסיים יותר, של עצם הקישור אל הדברים החשובים שכולנו מאמינים, נעסוק בחילוקים ונהפוך אותם לפילוגים, ובכך רק נעזור לאלו הנלחמים בנו להמשיך בפשעיהם.
לכן חשוב להסתכל באופן חיובי על האחר, לנסות ללמד כף זכות אמיתית ורצינית על השני ולנסות להתחבר למרות חילוקי הדעות, לא לטשטש את חילוקי הדעות, אך לנסות ולגשר מעליהן, לנסות לבנות מערכת אחת למרות הקושי שכל אחד מאמין בדרך שלו, והאמת ושלום אהבו, האמת שאיננה סותרת את השלום והשלום שאיננו סותר את האמת.
בברכת הצלחה רבה
יצחק.