איך משיגים יראת שמיים?

שלום וברכה,
שאלתך מתבררת בספר מסילת ישרים, בו הוא מברר איך אדם מגיע ע"י עמל ועבודה עצמית מתמידה לידי יראת ד´. ראשית יש לדעת שיראת ד´ נמצאת אצל כל אדם אך היא בצורה מאוד מגושמת ובוסרית, משום שדבר שאינו עובדים עליו, אינו מתפתח, כמו שריר שלא משתמשים בו – מתנוון. כך המושג של יראת ד´, אם אדם לא עוסק ביראת ד´ יום-יום, היראה שלו מתנוונת ומיטשטשת.

רוב האנשים חושבים שיראת ד´ משמעו פחד, אך מושג זה אינו נכון לגמרי. היראה מחולקת לשני חלקים: יראת העונש ויראת הרוממות. יראת העונש היא הפחד מהעונש שיגיע לאדם מכך שיעשה עבירות. בעצם היראה הזאת היא לא מריבונו של עולם, אלא מכך שהאדם אוהב את עצמו ולא רוצה שיקרו לו דברים רעים. אי אפשר לומר על יראה זו שהיא רעה, משום שהאדם לא עובר עבירות, אבל גם אי אפשר לומר עליה שהיא טובה, משום שסוף סוף האדם עובד את עצמו ולא את בוראו.

היראה השנייה היא יראת הרוממות, שהאדם מעריץ את רבש"ע וחס על כבודו, ולכן הוא מתרחק מכל עבירה וכיעור, כי איך אדם יכול לעשות חטא כנגד רצון ד´, והרי הוא לא רוצה לפגוע בכבוד ד´.

יש להבין שיראת ד´ היא עבודת ד´, רבש"ע ציווה "את ד´ אלוקיך תירא ואותו תעבוד", וכמו כל עבודה ומצווה היא טעונה לימוד. הרי לא ייתכן שאדם יבנה סוכה לפני שילמד איך בונים סוכה, מהם הלכותיה ופרטי מצוותיה, להבדיל, לא יתכן שאדם יהיה רופא אחרי שבוע של ניסיונות בניתוחים, אלא הוא צריך לימוד מרובה. כך כדי להטמיע בנו את היראה, יש ללמוד אותה.

הדרך לקניית היראה היא ללמוד יראה, לזכך את המושגים שיש לנו על רבש"ע, ולטהר אותם. דרך המלך כדי להגיע לזה היא ע"י לימוד ספר מסילת ישרים, שכל גדולי הדורות המליצו לתלמידיהם ללמוד אותו תמיד.

יראת שמיים היא לא משהו שאפשר להעביר אחד לשני, אלא זהו ציור שיש בנפש האדם מיהו רבש"ע. ידיעות אפשר להעביר מאחד לשני, אך לא יראת שמיים. לכן לגבי שאלתך איך אפשר לדמיין את הקב"ה, הנה אחד מעיקרי האמונה שהקב"ה אין לו גוף ואינו דמות הגוף ולכן אי אפשר לדמיין אותו וכל דמיון כזה הוא שקרי, יראה זהו יחס נפשי כלפי רבש"ע, ומה שכתבו שיש לירוא ממנו כפי שיראים ממלך אין הכוונה ח"ו שיש לדמיין אותו כמלך בשר ודם, אלא שתדמי בנפשך, שאותה התנהגות שאת עושה, האם היית עושה אותה אילו היית עומדת בפני מלך, כך תתנהגי כך תמיד, משום שאנחנו תמיד לפני רבש"ע, אלא שלא תמיד אנחנו מרגישים זאת, בגלל שאנחנו עסוקים בהנאות ולפעמים גם עושים ח"ו עבירות שמרחיקים מאיתנו את ההבנה הזאת, לכן יש להתבונן תמיד שמלוא כל הארץ כבודו. זהו בירור לימודי-עיוני-רוחני שמביא להרגשה ממשית.

לפני שרבי יוחנן בן זכאי נפטר באו אליו תלמידיו לבקש ברכה, אמרו לו ´רבינו ברכנו´, אמר להם ´יהי רצון שיהא מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם´ אמרו לו תלמידיו עד כאן?! ברכה כזאת פשוטה?! אמר להם ´ולוואי, תדעו, כשאדם עובר עבירה הוא אומר שלא יראני אדם´. כלומר, רבי יוחנן בן זכאי בירך אותם שבאותה עוצמה שהם מרגישים אנשים בחושים שלהם, ומתביישים לעבור עבירה כאשר הם רואים אדם לידם, כך, באותה עוצמה, ש"ירגישו" את הנוכחות של הקב"ה בצורה וודאית ויתביישו לעבור עבירה. אבל ברור שאת הקב"ה לא רואים, וכדי להגיע למדרגה הזאת שחשים את נוכחות ד´ בכל רגע בחיים צריך עבודה יום-יומית, לכן הוא בירך אותם בזה, ואמר להם ´ולוואי´, הלוואי שיגיעו למדרגה הזאת. יראת ד´ היא חכמה וצריך ללמוד איך לקנות אותה בקביעות בנפש, ואין לזה דרך כי אם ע"י לימוד ספרי מוסר, ובעיקר מסילת ישרים. ברגע שמתברר לאדם בשכל שרבש"ע משגיח על מעשיו בכל רגע וצופה בו, מיד תגיע אליו היראה. אך אם זה לא מבורר לאדם בשכל, זה לא יעזור שהוא ידמיין את רבש"ע. יראת ד´ אמורה למלא אותנו כוחות וגבורה, ולא להפחיד אותנו ולשתק את חיינו, רבש"ע לא רוצה שבניו-עבדיו יהיו ´סמרטוטים´ מפוחדים אלא שיעבדו אותו באומץ וגבורה.
סיכום: יראת ד´ היא יחס של הערצה כלפי רבש"ע, יחס זה אמור למלא אותנו גבורה, למרות שבתחילת הדרך הוא יכול להביא פחד. צריך הרבה לעמול וללמוד יראה בספרי מוסר כדי לזכך את היחס הזה לרבש"ע משום שעיסוק בעניינים חומרים מסיר מהלב את היראה, וככל שלומדים יותר מוסר כך ´מרגישים´ יותר את נוכחות ד´ בחיינו, וככל שעושים יותר עבירות כך פחות ´מרגישים´ את ד´ בחיינו.
ועל זה דוד המלך היה מתפלל "הורני ד´ דרכך, אהלך באמיתך, יחד לבבי ליראה שמך"
בברכה, איתי.