שאלה
כבוד הרב.
עברתי עבירה שיש עמה הנאה. אני מצטערת עליה, והמחשבה שעשיתי אותה גורמת לי צער רב. ובכל זאת כשאני נזכרת בה אינני יכולה להתכחש לכך שיש בזיכרון הרבה נעימות והנאה. האם ההנאה הזו שאני מכירה בה, מעידה כי אני לא באמת מתחרטת או שאין אידיאל כזה שהתחושה תתחלף בתחושה של סבל?
תשובה
בס"ד
אסור לאדם לשקר על עצמו. ובודאי אם היתה לך הנאה ואת נזכרת בה בערגה - את לא צריכה לשקר על עצמך.
אבל,,,
חרטה אמיתית לא גורמת "שקר" אלא "גועל". למה הדבר דומה?
לאדם שאוכל סטייק טעים ומספרים לו שהוא עשוי מ,,,נמלים.
הוא יקיא את נפשו מרוב גועל באותו רגע ובכל פעם שיזכר בזה.
הטעם הטוב לא יזכר לו כלל אע"פ שמבחינה פיזית לא השתנה הטעם כלל. ולמה?
כי "טעם נעים" ולא נעים - זו תחושה שמקורה במחשבת האדם. כשההכרה של האדם היא כל כך חזקה נגד האכילה ההיא - גם תחושת ההנאה בהתאם.
כך גם ביחסי איש ואשה. אם לאדם יתברר שהאשה שהוא היה איתה היא,,,, אחותו או ביתו ח"ו - זו תהיה תחושתו. ולא תזכר בזה הנאה כלל.
כך צריך להיות בכל חטא.
לשם כך צריך להבין את הקילקול האמיתי של החטא.
והקילקול האמיתי הוא בתשלום.
המחיר של כל חטא הוא כל כך כבד עד שהוא נוטל את כל ההנאה שהיתה בחטא.
משל לאדם שהיה אוכל צלחת מרק חם במסעדת יוקרה לאניני טעם.
לפתע מתברר לו שהמרק שהוא אוכל עולה לו אלף דולר!! לצלחת. הוא יצטרך כעת לחסוך מפיתו במשך שנה כדי לשלם את המרק הזה. גם המרק לא ינעם לחיכו.
מספרים על הרב משה פינשטיין זצ"ל שנתנו לו לשתות כוס קפה עם חלב ואחרי חצי לגימה סיפרו לו שזה חלב עכו"ם. והוא מיד הקיא את נפשו.
כך הוא הענין גם בזה. הוא הבין את הקילקול הרוחני שחלב עכום עלול לגרום לו. והוא הקיא באופן טבעי.
בהצלחה