איך להתנהל בזוגיות החדשה שלי??

שלום יקרה.
אמנם לא שלחת את השאלה לרב, ותוכלי לעשות זאת אם תבחרי, אבל אנסה לייעץ לך ממיטב ניסיוני ורצוני הטוב.

תראי, את מעלה כאן כמה סוגיות שאני חושבת שכדאי להתייחס אליהן :
1. היכולת שלכם לתקשר על "מה שמפריע" - אם כל שיחה כזו עלולה להוביל לפגיעה ופרידה לעולם לא תוכלו לתקשר את הבעיות שבקשר ואת הפגיעות והקשיים.
לעיתים גם כשנשואים זמן רב אפשר לפגוע בטעות וצריך למצוא דרך לתקשר שיחה גם אם היא לא נעימה. תחשבי למשל על ההורים שלך- נראה לך שתמיד הם אומרים דברים נעימים זה לזה? או לך למשל? יחסים טובים בין אנשים נבנים על היכולת לדבר ואז "להעביר הלאה".
עדיף לכם לריב???
אני חושבת שעדיף לנהל שיחה או כמה שיחות טובות רציניות ומעמיקות מאשר מלחמת ההתשה הזו של לריב כל יום.
אולי שווה להתחיל את השיחה ב"חשוב לי מאוד שתדע מה מטרת השיחה. מטרת השיחה היא להעלות משהו שמפריע לי. אני עדיין מרגישה כלפיך רגשות עמוקים ונעימים. אני עדיין רוצה להמשיך ולצאת איתך, אני רק רוצה שנמצא דרך לגשר על משהו שמפריע לי ולדעתי מפריע לשנינו".
השיחה חייבת להיות נעימה ובאוירה טובה, להתנהל ללא התרגזויות ומריבות. היא חייבת לעסוק ב"כיצד אנחנו מפרים את התקשורת בינינו" ולא להגרר להעלבויות הדדיות.
אם תצליחו לשמור על המסגרת הזו, להתנהל בסבלנות ובאדיבות זה עם זו- עברתם את המכשול הראשון. כעת אתם יודעים להגיד הי, לפעמים זה מציק לי. אני לא אוהב פחות, אבל אולי אם נתייחס ברגישות למה שמפריע אחד לשני, החיים הזוגיים שלנו בסה"כ ישתפרו.
ב. היכולת לקבל הערות או התנהגויות של האחר - נדמה לי שאת מצד אחד מסכימה עם האמירה שלו, ומצד שני נעלבת ממנה. כלומר את יודעת שבמעשה שלך כרגע את מטרידה אותו, אך מה שהוא אומר, או הצורה שבה הוא אומר את זה פוגעת בך. גם את זה ניתן לפתור באותה שיחה. להגיד: אני יודעת שלפעמים אני עושה משהו מעצבן, אולי אני אפילו יודעת להגיד באותו רגע שזה מציק, אבל חשוב לי שתאמר לי את ההערה שלך בנחמדות, אולי בקריצה ולא בצורה שתגרום לי לחשוש, להעלב או להפגע. חשוב לי מאוד הצורה שבה אתה אומר את הדברים. אני מבטיחה להשתדל בגזרה הזו גם.
מצד שני- כשאנחנו יודעים שהתנהגות מסוימת שלנו היא "מעצבנת" אולי כדאי שנשתדל לא לעשות אותה גם אם היא "בוערת" לנו. זה גם סוג של חוסר טאקט, לא?
ג. "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים"- לי מותר לצאת עם חברות ולו אסור? אני זקוקה למרחב אבל ברגע שבא לי לראות אותו- והוא זקוק למרחב אני לא מסוגלת לקבל את זה?
זוגיות, כמו כל חברות, היא הדדית. אם היא טובה ומפרגנת כמובן. תתני-תקבלי. תתני לו אפשרות לצאת עם חברים- גם לך תהיה אפשרות כזו. תתני לו קרדיט כשהוא מעליב אותך שאולי הוא לא התכוון וזה נפלט לו- גם הוא לא יתרגז על כל דבר שתעשי שלא מוצא חן בעיניו. תסבלי את החסרונות שלו- והוא יסבול את שלך. תאהבי- ותיהי נאהבת. זו התקווה. זה מצריך ויתורים כן, כי אנחנו מושלמים ולשני יש פגמים ואנחנו רואים אותם כל הזמן, והם מעצבנים אותנו נורא. זה נכון. אבל אולי אולי גם לנו יש חיסרון קטנטן שבן הזוג צריך לחיות איתו ובוחר להתעלם ממנו כי הוא אוהב וחשוב לו לשמור על הקשר?

בקיצור, יקרה,
זוגיות היא פעמים רבות פשרה. היא לא צריכה להיות פשרה גדולה מדי או ויתור עצמי או על עקרונות שחשובים לי מאוד. אבל היא כן דורשת להתעלם, לסלוח ולשכוח.
אם אתם לא מסוגלים לתת את המרחב הזה זה לזו, ואם אתם לא מסוגלים לתקשר את הקשר ביניכם ואת הקשיים שבו על מנת להיות יותר קשובים ונעימים זה עם זה- אם כך נראה שיש בעיה, ואכן יהיה לא קל להפוך את הקשר ל"נסבל", כי כל קשר דורש עבודה ומאמצים.

בהצלחה,
אשמח לתת כל סיוע נוסף
את מוזמנת לפנות אלי למייל האישי :
שלומציון
shlomtsionk@gmail.com