שאלה
שלום הרב.
כידוע אין חכמים יכולים לפסוק בניגוד לדין תורה מפורש. מלבד 2 מקרים בולטים:
תקיעה בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת
ונטילת לולב בחג ראשון של סוכות שחל להיות בשבת.
בשני מקרים האלה חומרת חז"ל באה בצורה זו של "שב ואל תעשה". וזאת משום חשש שיבואו לעבור על איסור תורה (טלטול)
שאלותי:
1) מהו המקור המפורש בו אוסרים חכמים על יולדת ובעלה להיות יחד כל עוד רואה דם?
2)כיצד חכמים מטמאים דם זה אם התורה כותבת בפירוש שדם זה טהור (ע"פ תרגום אונקלוס, ב"ר ובחז"ל - "דמי טהרה") ???
הרי דבר זה סותר דין התורה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים.
אילו היה פה חשש מסוים אחר כמו בר"ה - שמא יבוא לטלטל השופר - את זה עוד אפשר להסביר בחומרת חז"ל על התורה במקרה של "שב ואל תעשה", אך במקרה שלנו אין שום חשש לדם נדה - כי מהתורה - כל (!) דם אותו רואה האשה לאחר לידת זכר/נקבה במשך 33/66 יום לאחר טומאתה או 40/80 יום לאחר לידתה הוא טהור!!
לכן איני יכול להבין זאת.
האם לרב יש הסבר??
תשובה
שלום
חז"ל פסקו ופוסקים הרבה פעמים הפוך מפשט הפסוקים, וזה עניינה של תורה שבעל פה, לתת עומק והדרכה מעשית לעקרונות האמורים בתורה שבכתב.
המקור של הדברים הוא אותו מקור- רוח הקודש השורה בתורה עצמה, שורה גם בעוסקים בה.
השינוי הוא הן בגזירות כמו אלה שציינת, והן בפרשנות המקעקעת מצוות, כגון התנאים הבלתי אפשריים שחז"ל קבעו לעיר הנידחת או לבן סורר, וכן להריגת אדם בבית דין. חז"ל ברוח קדשם שמעו את דבר ד' בתורה מורה להפקיע את המצווה מפשט הפסוק שלה, ולתת לה משמעות מעשית מעודנת יותר.
זו מלאכה מסוכנת מאד ולכן רק ת"ח גדולים עסקו בה בימי הגמרא והראשונים.
לשאלותיך-
א,ב.חששו שמא לא נבדיל בין דם נידה לדם טוהר. המקור-
רמב"ם איסורי ביאה יא, שו"ע ורמ"א יו"ד קצד.
השאלה היא- האם אנו נותנים אמון בדבר ד' שבפי חז"ל, או סבורים שרק תורה שבכתב היא דבר ד'. התשובה ידועה.
כל טוב