שאלה
שלום רב לכבוד הרב !!
שאלתי היא כזאת !!
1) איך אני יכול לדעת ולהיות בטוח בכל דבר ודבר שזה נכון או לא נכון לדוגמא : יש כאלה שאומרים שיש צדק מוחלט בעולם ויש כאלה שאומרים שאין צדק מוחלט בעולם אז איך אני יכול לדעת בוודאות שזה נכון או שזה לא נכון בכל דבר ודבר ....
זאת אומרת אני רוצה ללכת על בטוח בכל דבר ודבר בחיים אתה מבין למה אני מתכוון בבקשה ממך כבוד הרב תעזור לי !!
תשובה
אלון יקר,
נדמה לי שאני מבין את שאלתך. נראה לי שהיא גם שאלת רבי אחרים. מקווה לתת לך תשובה בהירה ומספקת.
המערב גורס כי מקור הידע האנושי הוא חיצוני. ידע חיצוני פירושו מה שאפשר להכיר וללמוד באמצעות החושים או השכל. זוהי התפישה המדעית שמנסה להבין הכול רק על פי החושים או היקשים שיכליים (שגם הם נחשבים ידע חיצוני משום שגם הם מתבססים, סוף סוף, על הידע שהושג בדרך מוחשית). מה שאני לא רואה (בעיניים או במכשירי מדידה אחרים) פשוט לא קיים, אליבא דתפישת המערב. וידע אמיתי אפשר להשיג רק באמצעות החושים וכלי השכל. תלמד – אז תדע.
המזרח, לעומת זאת, בז לידע החיצוני. הוא טוען שישנם רבדים פנימיים ועמוקים יותר למציאות, ואי אפשר בשום אופן להתוודע אליהם בכלים מוחשיים או שיכליים. אדרבא, המציאות האמיתית, אליבא דתפישת המזרח – היא המציאות הפנימית. והדרך לחוות אותה – דרך הארה, חוויה פנימית, ולא דרך החושים או השכל.
איפה המקום שלנו בכל זה? במאתיים שנה האחרונות שטף את העולם גל גואה ומתגאה של תפישת המערב. חוקים התגלו, טכנולוגיות פותחו ומידע חדש ורב נצבר בעולם המדע. תפישת הידע החיצוני עלתה לשלטון וגימדה והשפילה את האמונות הישנות, הגורסות קיומו של עולם רוחני ומשמעות רוחנית לחיים.
אבל שנים עברו והמציאות המורכבת, אפילו ברובד הגשמי, הכניעה את גאוות המדע. כל תשובה לשאלה שהציב העולם בפני המדע חשפה חידה חדשה. העולם נותר מסתורי ובלתי מפוענח כשהיה ויותר משהיה. החל מחקר החלל והרפואה וכלה בהבנת מוחו של האדם – נאלצה תפישת המערב להרים ידיים, להודות באזלת ידה. יתירה מזו, הידע הרב שנצבר לא הביא כל רווחה או שיפור נפשיים לאדם. למרות המכשירים המבריקים ובעלי יכולת הביצוע המרשימה שמקיפים אותו, נותר האדם בודד וחסר עצה, מבקש משמעות ופשר לחייו ואינו מוצא אותם.
האכזבה מהתפישה החיצונית של המציאות עוררה תגובת נגד בקרב נפגעי תפישת המערב. משום כך החלו רבים נוהים למזרח ומבקשים מפי כוהניו בשורה ועצה. כך קרה בארה"ב ובאירופה וכך קרה גם בארץ ישראל, שניזונה מאותה תרבות.
ה"רוחניות" של היום, הנקראת בפי כל "העידן החדש", נוהגת על פי רוב כתגובת נגד לחומרנות ולשכלתנות המערבית. ולכן היא מרבה לדבר במושגים של ידע פנימי. תרגיש דברים, תחווה אותם, תזרום עם המציאות וכו'.
היהדות גורסת ששני הצדדים רואים, כל אחד מזווית המבט שלו, רק מציאות חלקית.
כשם שהאדם מורכב מגוף ונשמה, מורכבת גם המציאות בכללותה מ"גוף ונשמה", מחיצוניות ופנימיות. אלו הם המרכיבים המתוארים כבר בפסוק הראשון של תורתנו: "בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ", וביארו המפרשים: שמיים – הווה אומר החלק הרוחני, הפנימי, הנשמתי של המציאות. וארץ – הווה אומר החלק הגשמי, החיצוני, הגופני של המציאות. תכלית הבריאה - לחבר שמיים וארץ, לחיות בגוף ונשמה, לתת לכל אחד את חלקו ולתפוש את המציאות באופן ההוליסטי האמיתי שלה – חיצוניות ופנימיות. לא לזלזל בחושים ובשכל מצד אחד, ולא לבוז לחוויה הרוחנית הפנימית, מצד שני. לכן גם חלקי התורה, כמו המציאות עצמה, מורכבים מחלק נגלה (המקביל לגוף) וחלק נסתר (המקביל לנשמה). תפישת עולם מדויקת, מאוזנת, לוקחת בחשבון את שני המישורים וגם מנסה לשלב ביניהם.
ואילו תפישת עולם חלקית מעוותת את המציאות ופוגעת באדם באופן עמוק ומהותי.
את פגעיה של תפישת העולם המערבית, השכלתנית והחומרנית, טעמנו על בשרנו, ואין צורך להרחיב עליה את הדיבור. אולם גם לתפישת העולם המזרחית, שרבים נוטים לה חסד בימים אלו, יש נזקים. להשליך הלאה את השכל ולסמוך רק על חוויה פנימית – מסוכן לא פחות מאשר לסמוך רק על השכל. לומר שהכול אינו אלא אשליה פירושו להתכחש למציאות הפשוטה, החיצונית של העולם, וממילא כבר אין שום ערך למוסר או יושר, צדק או משפט. אם הכול פנימי, הכול ישות רוחנית אין סופית, אזי אין כבר הבדל בין טוב לרע, בין אמת לשקר, ולאור תפישה כזו כבר אין מקום לטעון שנעשה עוול, או להעמיד לדין פושע כזה או אחר. אתה מבין את ההשלכות?
נכון, הכול אחד, הכול ישות אחת רוחנית של חסד אין סופי, אלוקי. מצד אחד.
אבל אותה ישות עצמה יצרה עולם שהנבראים בו נפרדים זה מזה. אבן היא אבן, צמח הוא צמח, בעל חיים הוא בעל חיים ואדם הוא אדם. לכל אחד חוקיו הנפרדים והנבדלים, לכל אחד מקומו ותפקידו הנפרד והמדויק. ודווקא שתי הזוויות הללו יוצרות את תפישת העולם השלמה, המדויקת.
רק חיצוניות – פירושו להתכחש ללב של העולם, לנשמת הדברים ותכליתם, ופועל יוצא מתפישה כזו הוא בני אדם עצובים, ריקים, בודדים ומטורפים.
רק פנימיות – פירושו להרוס את השונות, את גופי הדברים, את צורתם וייחודם וממילא את האפשרות שימלאו תפקידים שונים וישתלבו זה עם זה.
שלמות העולם, במילה אחת, על פי תורת הקבלה – אבן. המילה אבן (שהיא תשתית הבניין והיסוד) מורכבת משתי מילים מאוחדות – אב ובן. אב, הוא האלוקים, אב היצורים ומחוללם, ובן – היא הבריאה ש"הוליד" ויצר. המזרח אומר – רק אב. המערב אומר – רק בן. התורה אומרת – אב ובן כאחד, בורא בתוך עולם, אין סוף בתוך גבולות, אור בתוך כלי.
היפה מכל הוא ששתי המערכות לא רק משלימות זו את זו, אלא גם מגינות זו על זו.
אם אני מתייחס למשהו בתור "אמת", בתור "מציאות" רק משום שחוויתי אותו בעולמי הפנימי – אני יכול לטעות בגדול. גם שיגעון הוא סוג של חוויה פנימית וגם הזיות נרקוטיות, ואף על פי כן חוויות מסוג זה מנתקות את האדם מן המציאות ולא מחברות אותה אליה.
אתן לך דוגמא של שתי חוויות פנימיות שאני חווה. האחת – חווית הייאוש. אין ספק שזוהי חוויה אנושית נפוצה וידועה לכל. אבל אני, באופן אישי, משתדל להתעלם מאותה חוויה פנימית, למרות כל עוצמתה, ולא להתייאש. הידע הפנימי הזה הוא שגוי. אין הוא שונה מחוויותיו של המטורף, המנותק מן המציאות. מניין אני יודע? משום שאני מקבל את דברי רבי נחמן אודות הייאוש כוודאות עליונה: "אין שום ייאוש בעולם כלל". ידע חיצוני זה מגן עלי מפני הידע הפנימי השגוי של הייאוש. אם לא הייתי משתמש בידע הזה והייתי סומך רק על תחושותיי – הייתי מתייאש כבר מזמן.
ועוד דוגמה, הפוכה. שאל אותי חבר: "תגיד, אתה באמת מרגיש משהו מיוחד בקברי צדיקים"? ואמרתי לו: "לא תמיד הרגשתי, אבל ככל שזכיתי יותר ויותר להשתטח על קברי צדיקים ובפרט על ציון רבי שמעון בר יוחאי במירון, הרגשתי ממש איך נפתח לי הלב והלב והתפילות מתקבלות יותר".
ואז הוא שאל אותי בדיוק את השאלה שלך: "אני מקווה שאני לא חוצפן, אבל מאיפה אתה יודע שההרגשות שלך אינם דמיון"? התשובה שלי הייתה פשוטה: "מה שאני מרגיש במקרה הזה הוא נכון משום שכך כתוב בספרי הקודש. לא אני המצאתי את זה. בקברי צדיקים באמת התפילות מקובלות יותר והלב נפתח". ואם כן גם כאן הידע החיצוני מסייע לי לברר את אמיתות הידע הפנימי שלי. במקרה של הייאוש – על מנת לשלול ולדחות אותו, ובמקרה של התרוממות הרוח בקברי צדיקים – לאמת ולקבל אותו.
וכי מה הן כל התאוות אם לא ידע פנימי שגוי?
"העיניים רואות והלב חומד". האם אין חושינו משטים בנו? האם אין רבבות מינים וסוגים של חומרי טעם וריח יוצרים אצלנו חוויה פנימית של רצון וחשק אל דברים מיותרים וחסרי ערך? והלא גם כאן רק הידע החיצוני של צו התורה להתרחק מן השלילי ומיותר למרות חיצוניותו המושכת – הוא שיש בכוחו להציל אותנו מאשליית הידע הפנימי השגוי.
וכמו שהידע החיצוני מאזן את הפנימי – גם ההיפך הוא נכון. "אוזן מילין תבחן" אומר איוב. יש לכל אחד מאיתנו איזה חוש פנימי נסתר שבאמצעותו הוא בוחן את המילים שהוא שומע. לא את הטקסט כי אם רבדים עמוקים יותר. מי הוא המשמיע את הדברים? האם הוא עומד מאחוריהם? האם אין לו כוונות שליליות? כמה פעמים השתמשנו באותו ידע פנימי שאמר לנו גבי אדם מסוים או דבר מה שהוצע לנו "זה לא נראה לי"? "זה לא מריח טוב"? למרות שבחיצוניות לא הייתה לנו לכאורה שום סיבה לחשוב שמשהו לא כשורה. כמה פעמים נעזרנו ב"תחושות בטן" או "אינטואיציה" לגבי דברים שעל פניהם לא הסגירו את פנימיותם?
ונחזור לראש הדברים: פנימיות, חסד, זרימה – כשהיא לבדה מתנוססת על הדגל – אינה אלא קליפה נבובה. קליפת ישמעאל.
חיצוניות, דין, חוקים – כשהם לבדם נישאים על שפתיים - אף הם קליפה חסרת לב וערך. קליפת עשו.
כשרבנו בסיפורי מעשיותיו מתאר את התורה הוא מתאר "מבצר של מים". כל כך מדויק. מצד אחד – מבצר, אבנים מסותתות, חזקות, של דין, ומצד שני החומר עצמו, התוכן הפנימי של אותם חוקים, של אותן מצוות – מים, זרימה, חסד, חיות ושפע.
שנזכה לדעת אמיתית
ארז
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם