שאלה
ב"ה
אמור לי רבי היקר, האם לפי תורתו של רבנו,
יש פסול בבכי?
אני חושבת שלבכות זה משחרר ובייחוד אם זה לבורא העולם, לא? ("שפכי כמים ליבך...")
השמחה התמידית קצת נראית לי "גדולה עליי" איך שאומרים.
ברור שהגדולה היא לשמוח גם בתוך החשכה וכמובן שצריך לדעת איך לעשות זאת ולהבין מה משמעות שמחה אמיתית ולא שמחת הבל והוללות!
ובכל זאת,
כשאני פותחת סידור ומתפללת ואז מגיע השלב של "שמע קולנו" שבתפילת העמידה,
אני לא יכולה לפעמים להסתיר את הדמעות.
אני מרגישה צורך כי יש ימים פחות נעימים לנו ויש שיותר ופשוט שאי אפשר להתעלם מזה.
אני לא בטוחה שהאידיאל הוא שמחה תמידית כי כמו שאומרים שהאדם בא לעולם לא רק כדי להינות
ולהיות שמח כל חייו...
הרי לא קיים אדם שאין לו משברים.. לא כן?
ובכל זאת בוער בי אותו ניצוץ.
ואותה כמיהה לשמחה אמיתית לא מניחה לנפשי.
אך מיד כשעולה במוחי הרעיון הנשגב, ספקות באים להם ומתיישבים עמוק בתוכי.
מה עושים עם זה? האם אצלי זה לא אפשרי?
או האם בכלל זה אפשרי להיות בשמחה תמידית?
ומה עם הבכי, איך הוא נכנס כאן? הרי לבכות זה אנושי. יש לציין שאני בהחלט מודעת לכך שהשמחה הזו דורשת עבודה רבה וכמובן שרובם לא ממש מצליחים בכל שעה ובכל רגע נתון להיות מאושרים ובכל זאת איך הצדיק הגדול הזה הצליח? איך?!
תודה לך כבוד הרב,
רק שמחה, אושר ושבת שלום.
ברכת ה' עליך.
תשובה
בכי זה טוב מאד. טוב גם להצטער על מה שצריך להצטער. אבל יש מושג שנקרא "חדווה תקועה בליבי מצד אחד וצער מצד שני". יהודי יכול לשאת הפכים. שמחה וצער.
אני ממליך לך מאד לשמוע שיעור בשם: "שמחה מתוך צער", שמדבר בדיוק על הנקודה הזאת. אפשר לשמוע אותו בשיעורי השמע באתר לב הדברים:
לאתר לב הדברים
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם