שאלה
שלום כבוד הרב ותודה רבה על מפעלך באמת תודה!
שאלתי היא כזאת: אני פשוט לא יכול שלא להרגיש שאני מרמה את עצמי כולם יודעים את מעלת השמחה וגם אני מנסה לשמוח אבל אני מרגיש שזה פשוט שקר אחד גדול ,הרי אני יודע כמה אני רחוק כמה קילקלתי אולי שאני עצוב אני במצב קשה במצב לא טוב אבל לפחות זאת האמת אני מודע למצבי האמיתי והקשה איני מנסה להעמיד פנים איני מנסה להפוך למשהו שאני לא ,ואני באמת רוצה לשמוח! אבל אני פשוט לא מצליח להפסיק לחשוב על זה שאין הדבר אמיתי על זה שאני מנסה בכח להשלות את מצבי סליחה על אורך השאלה ואני מקווה שהיא ברורה = \
תשובה
זוית מעניינת בעניין השמחה אנו מוצאים ב"מעשה בשבעת הקבצנים". שם מספר רבי נחמן אודות מלך אחד, שהיה לו בן יחיד ואהוב, ועוד בחיי המלך עשה משתה גדול לבנו, למסור לו את המלוכה. ובתוך שמחת המשתה אמר המלך לבנו: "היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה".
המלך, הוא הקדוש ברוך הוא, מלכו של עולם, רוצה למסור לנו, בניו האהובים, את המלוכה בעולמו (כאן כדאי להעיר שמלוכה אין פרושה שלטון מדכא המצטייר, מן הסתם, בדעתנו. כי אם, כהגדרת רבי נחמן, "להאיר בלב חברו השגות אלוקות". שלטון אמיתי על הזולת פרושו השפעת טוב, סיוע בתקונו, מבלי להשתמש בזולת לצרכיו האנוכיים של השליט).
באותו טקס הכתרה, שנעשה, מן הסתם, בעולם העליון, אומר המלך לבנו שהוא חוזה בכוכבים את ירידתו מן המלכות. על פי טבע העולם, וטבע הסכנות הרוחניות המצויות בו, מן הנמנע הוא שהאדם לא ישגה וימעד, ולו במעט, ממדרגתו הרוחנית, מדרגת בן המלך. ועל כן, מודיע המלך לבנו על העתיד להתרחש עימו, אולם בנוסף להודעה זו הוא נותן לו עצה: "בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה"...
עצה מוזרה, כמעט בלתי אפשרית. תארו לעצמכם בן מלך שהורגל בנימוסי המלכות, בפאר וביופי של הארמון, בכל מעדני עולם, והוא מושלך אל הרחוב עירום וחסר כל, אובד דרך, רחוק מגדולתו. היתכן לייעץ לו להיות בשמחה?
כאן מלמד רבי נחמן את האדם אמת גדולה על עצמו, ועצה עמוקה לתיקון נפשו. בן המלך המושלך מן הארמון, איננו חדל בשל כך להיות בן מלך. את שייכותו הטבעית לאביו לא יוכל שום כח שבעולם להכחיש. הוא עלול להיקלע למצבים, אבל השפלות לא תהיה לעולם מהותו!
מצב מול מהות. אלו הן מילות המפתח בגישה זו. היודע להבדיל בין שתיהן, ידע גם לשמוח, ולו במצב הירוד ביותר.
"בנים אתם להשם אלוקיכם", כותב הקדוש ברוך הוא בתורתו. מצד המהות, לנצח קשורים הננו לבוראנו, כבן אל אביו. מה שאנו בעצם, דהיינו נשמותינו, אינו אחר מאשר חלק אלוק ממעל, ניצוץ מאור אין סוף, וכמו שתיקנו חז"ל בברכות השחר, שכל יהודי יאמר: "אלוקי, נשמה שנתת בי, טהורה היא"!
אמנם מטבע הסתבכותנו ברשת החומריות עלולים אנו לרדת ממדרגתנו, לשכוח את מעלתנו ואף להכשל חלילה בחטא. אולם גם אז, רק מצבנו שפל. מהותנו לעולם מהות בן מלך. וזו היא עצת המלך, "ובכן תראה שלא תהייה לך עצבות כשתרד מהמלוכה. רק תהייה בשמחה..."
שמחה, כי ירידתך היא רק מצב שנקלעת לתוכו, מצב אפשר לשנות. ואילו מהותך, הנצחית, הרוחנית, כבן אל אביו, לעולם לא תוכל להשתנות.
קטע יסודי מ"ליקוטי מוהר"ן" מדבר על הדרך להגיע לשמחה וזו לשונו: "כי זה ידוע שצריך האדם להיזהר מאד להיות בשמחה תמיד ולהרחיק העצבות מאד מאד. ואפילו כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב והוא מלא חטאים. (ומשמע מדברים אלו שראשית כל צריך האדם לדעת את האמת על עצמו ועל חסרונותיו ולא לרמות את עצמו, משום שרק אדם המודע לחליי-נפשו יקום ויבקש להם תרופה ומזור, ואילו אותו אדם המתעלם מהם או מדמה בנפשו שמצבו שפיר - שוקע בחולי יותר ויותר, ומצבו הולך ומחמיר). ורוצה הבעל דבר (הוא היצר הרע) להפילו על ידי זה לעצבות ומרה שחורה חס ושלום. אף על פי כן אסור לו ליפול מזה, רק צריך הוא לחפש ולמצוא בעצמו איזו מצוה או דבר טוב. ואף כשמתחיל להסתכל באותו הדבר הטוב, הוא רואה שהוא גם כן מלא פצעים ואין בו מתום, היינו שרואה שגם המצוה והדבר שבקדושה שזכה לעשות הוא גם כן מלא פניות ומחשבות זרות ופגמים הרבה, עם כל זה, איך אפשר שלא יהיה באותה המצוה והדבר שבקדושה איזה מעט טוב? כי על כל פנים איך שהוא היתה איזו נקודה טובה במצוה ובדבר טוב שעשה.
[וכותב על זה רבי אברהם בן רבי נחמן (מתלמידי תלמידיו של רבי נחמן מברסלב): "כי כל אחד מישראל איך שהוא, מאחר שיש בו איזה ניצוץ דניצוץ מישראל, שהם חלק אלו-ה ממעל, עצם הטוב, אי אפשר בשום אופן שייפול אל הרע לגמרי, שיהיה רשע גמור, ומה שלעינינו נדמה לרע, חס ושלום, הוא מסמיית עינינו מלמצוא בו טוב" {"ביאור הליקוטים" על תורה רפ"ב אות י"א}].
וזה בחינת "אזמרה לאלוקי בעודי" (תהילים קמ"ו) בעודי דווקא, היינו ע"י בחינת 'העוד' שלי, שאני מוצא בעצמי בחינת עוד מעט ואין רשע, על ידי אותה הנקודה אוכל לזמר ולהודות לה'" (ליקוטי מוהר"ן רפ"ב).
וכותב רבי נתן ב"ליקוטי הלכות": "זאת התורה "אזמרה לאלוקי בעודי" צריכים לחזור וללכת עימה הרבה, כי כל אדם כל זמן שיש לו עדיין רחמנות על עצמו וחושב על תכליתו הנצחי צריך להשתדל מאד מאד להחיות את עצמו ולראות לחפש למצוא בעצמו איזה נקודות טובות מה שזכה מעודו לעשות איזה מצוות ודברים טובים, כדי שלא ייפול בדעתו לגמרי, ולשמח את עצמו בכל מה שאפשר, ולהפוך כל היגון והאנחה לשמחה" (ליקוטי הלכות, פריה ורביה הלכה ג' סעיף י').
"ועיקר עליית כל הניצוצות הנידחים הוא ע"י שמחה, כשמתגבר האיש הישראלי אף על פי שעשה מה שעשה, ומשמח את עצמו בנקודה הטובה שמוצא בעצמו עדיין ומהפך כל היגון והאנחה לשמחה, שאומר אדרבא זוהי עיקר שמחתי וחדוותי, שמרוחק כזה, שעשה מעשים כאלה זוכה אף על פי כן לומר בכל יום פעמיים שמע ישראל וכו'... ואם לא הייתי זוכה אלא לזה לבד גם-כן ראוי לי לשמוח כל ימי, מכל שכן שאני זוכה עוד לכמה וכמה מצוות, ציצית ותפילין וצדקה ושאר מצוות שאפילו הפחותים שבישראל מקיימים בכל יום. ואם אני עדיין רחוק מהשם יתברך ועדיין לא יצאתי מחול אל הקודש אפילו כחוט השערה, אדרבא, זוהי עיקר שמחתי ביותר שאף על פי כן אני בכלל ישראל ואוכל מצה בפסח ומתענה ביום הכיפורים ויושב בסוכה וכו', וכל מה שהבעל-דבר (הוא היצר הרע) וכת דיליה (ומשמשיו) מכניס בו עצבות ומרה שחורה, הוא שמח ביותר, כי אדרבא, זוהי עיקר שמחתי שמרוחק כמוני יזכה לגעת בדברים קדושים ונוראים כאלה... כי מי שיש לו מוח כל שהוא ויש לו אמונה שלימה בה' ובתורתו הקדושה יכול להתנוצץ לו מרחוק גודל מעלת יקרת קדושת כל מצוה ומצוה שאנו זוכים לקיים בכל יום, אפילו הפחות שבפחותים... ומי שזוכה להרגיל עצמו ולשמוח בשמחה הזאת בוודאי יזכה לכל טוב וימחלו לו כל עוונותיו" (שם סעיף י"ג).
נמצא, שכל עבודה זו של שמחה בנקודות הטובות היא עבודה שמשמעותה "שמחה אף על פי כן", למרות הסיבות, אפילו הן מוצדקות, להיות בעצבות.
זוהי עבודה עדינה בדקות המחשבה של האדם, שתפקידה לברר טוב מרע, לחפש ולגלות את הטוב, להתבונן בו כראוי ושוב להפריד את הרע שהתגלה בו ולמצוא את הטוב הפנימי יותר. עבודה זו של בירורים במחשבה, בכוחה לתקן את כל מה שקלקל האדם ולהפריד את הרע ממנו באופן ממשי, וכמו שכותב רבי נחמן, שע"י ההתבוננות בטוב שבאדם הוא הופך באמת לזכאי, מנגוע בחטא לטהור ונקי. וכבר הפליג הזוהר הקדוש במעלת התיקונים שנעשים במחשבה וכתב: "כולא במחשבה אתברירו" - הכל מתברר במחשבה (זוהר ח"ב רנ"ד). ודבר זה מובן היטב גם באופן פשוט, מאחר ותחום הדיבור והמעשה בחיי האדם נובעים מתחום המחשבה, אזי כשם שתוקנו המחשבות - הדיבורים והמעשים הנובעים מהן ממילא ימצאו מתוקנים.
השלב הראשון למעשה בעבודת בירור זו הוא, כמו שאמרנו, להבחין ברע שבנפש האדם ובמידותיו.
השלב הבא הוא חיפוש הטוב הקיים בו. השלב שלאחריו הוא חיפוש הנגיעות והפניות שהם הפסולת שבתוך הטוב עצמו. ואז צריכה מחשבת האדם לחדור לעומק נקודת הטוב שבתוך קליפת הפניות וכו', ובטוב המאיר הזה - לשמוח.
נביא מספר דוגמאות כדי להמחיש את הדבר. (את השלב של "ורואה שאין בו שום טוב והוא מלא בחטאים" נשאיר לכל אחד לגלות לבדו):
אדם מבין, למשל, שביושבו בארץ ישראל הוא מקיים מצוה חשובה ונעלה, (זהו הטוב המתגלה במבט ראשון). אולם כשיתבונן בעומק הדבר יתכן ויגלה שלמעשה הרי לא עלה ארצה מתוך מסירות נפש, רק נולד כאן שלא בבחירתו (או שעלה ארצה עם הוריו שלא בבחירתו), והוא יושב כאן משום שכאן נולד וכו' (זוהי תמונת מצב מדויקת יותר, המקטינה לכאורה, את מעלת הטוב שבמצוה הנ"ל). אולם, למרות הכל, (וזהו הטוב היותר פנימי), המצב הכלכלי והבטחוני בארץ אינו טוב כל-כך, ואם היה רוצה היה יכול "לברוח" למקום נוח יותר, ואם כן, הרי ישיבתו בארץ מגלה, למרות הכל, אמונה פנימית בקדושת ארץ-ישראל ונכונות לסבול בעבור ישובה.
דוגמא אחרת: אדם נותן מכספו לצדקה (זהו הטוב המתגלה במבט ראשון), אולם כשיתבונן בעומק המעשה יתכן ויגלה שלמעשה אילו לא היה נתבע לא היה נותן מעצמו, וכן יחוש שבנותנו זחה עליו דעתו ונהנה מן העובדה שהוא "בעל המאה", ואולי נתן פחות ממה שהיה ביכולתו לתת, או שלא האיר פניו לעני ופייסו בדברים כראוי וכו', (אלו הן הפניות במעשה הצדקה, ה"פסולת" והרע שבו), אולם למרות הכל, הלא סוף סוף חיסר ממונו ונתן לעני ומי הכריח אותו לזה? והדבר מגלה את אמונתו בחשיבות מצוה זו (וזהו הטוב היותר פנימי).
וכך צריך האדם להתבונן בכל מצוה ומעשה טוב, וללקט את הטוב שבהם כאדם המלקט יהלומים נדירים. אלו, למרות גודלם הזעיר, שווים הון רב, והם הם אשר ביכולתם להעשירו עושר גדול. (אפילו ברע ניתן למצוא נקודות של טוב. כשאדם נכשל בעבירה או שאינו מצליח כראוי לעבוד את ה' ומתמלא צער ועצב בשל כך, יוכל לשמח את עצמו בכך שהרי למעשה צערו נובע מאמונתו שמעשהו היה רע בעיני ה', ואמונה זו עצמה היא נקודה טובה ומאירה שיש בו עדיין).
נתבונן במימד נוסף של דרך ההתבוננות בטוב. לכל אדם שבעולם ישנן סיבות רבות להיות בשמחה, שכן תמיד ימצאו דברים, הן בגשמיות הן ברוחניות הגורמים לו אושר ושמחה. לכל אדם שבעולם ישנן, כמו כן, סיבות להיות שרוי בעצבות, שכן תמיד ימצא דבר מה שאינו לפי רוחו, קושי, צער או סיבה לדאגה. ולמרות שלכל אחד סיבות גם לשמחה וגם לעצב, קיימים בני-אדם פסימיים הנוטים לראות שחורות, ולעומתם קיימים אופטימיים בעלי נטיה לראות טוב בכל מצב. והרי, כאמור, גם לפסימיים סיבות לשמחה, וגם לאופטימיים סיבות לעצב, כלומר - מצב רוחם גם של אלה וגם של האחרים אינו תלוי, בעצם, במציאות השלילית או החיובית אלא בנטייתם אל עבר הטוב או אל עבר הרע.
אולם ההסתכלות החיובית על המציאות אינה חייבת להיות תוצאה של אופי או נטיית נפש. היא יכולה להיות גם תוצאה של בחירה מודעת. מי שבורך בנטיה טבעית אל הטוב אשרי חלקו (וגם הוא צריך ללמוד להתבונן יותר פנימה), אבל גם בידי שאר בני-האדם ישנה האפשרות לחפש ולבקש את הטוב ולהרגיל את מחשבתם לפנות אליו.
ומוסיף רבי נחמן לגלות בעניין זה, שכשהאדם מסתכל על הטוב והחיובי שבו מתחילה לנבוע מתוכו חיות חדשה ותקווה חדשה, ורק חיות ותקווה אלו יניעוהו לעשות עוד טוב למרות מציאות הרע. אולם כאשר יסתכל האדם על הרע לבדו, ימהר היצר-הרע לצייר לו בדמיונו תמונת עולם כוזבת של רע בלבד, של חוסר תקווה ויאוש ממית, עולם שבו אין כל טעם להמשיך ולהשתדל בעבודת ה'.
מדמיון מסוכן והרסני זה יש לברוח כפי שבורחים ממות ממש, ואסור לתת ליצר הרע בתחבולותיו להוביל אליו.
כאשר ילמד האדם להתבונן על הטוב, מסיים רבי נחמן את דבריו בתורה נפלאה זו (ליקוטי מוהר"ן רפ"ב), אזי יהיה נעשה מהתבוננות זו ניגון נפלא. ניגון זה הינו סיפור חייה של כל נשמה מנשמות ישראל, על מבוכותיה וספקותיה, נסיונותיה וקשייה, עליותיה וירידותיה. אם יבקש האדם את הטוב בכל מצב, יהפכו גם הקושי והחשיכה להיות חלק מהניגון. וזו משמעות דבריו מלאי הנחמה של רבי נתן: "ומי שזוכה להרגיל עצמו לשמוח בשמחה הזאת בוודאי יזכה לכל טוב וימחלו לו כל עוונותיו" (ליקוטי הלכות, פריה ורביה הלכה ג' סעיף י"ג).
וה' יזכנו להאיר את דעתנו בשמחה הזו תמיד, ולקיים דברי קדשו של רבי נתן: "רק אזמרה ורק אזמרה"! (עלים לתרופה).
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם