שאלה
רציתי לשאול שאלה שאני "ישן" עליה כבר הרבה זמן, וארצה לקבל תשובה ברורה. אני תוהה לעצמי, למה אני דתי? כי נולדתי לתוך משפחה דתית? אולי היה עדיף שאיוולד במקום לא דתי והייתי מקיים את היעוד שלי כחילוני?
תשובה
מי שחושב שאולי היה עדיף לו שלא להיוולד דתי - בהכרח לא התנסה דיו בשמחה ובעונג של קיום המצוות, באושר של היותנו מאמינים באלוקים, בסיפוק שבידיעה כי אנו חיים נכון עלי אדמות, שואפים לטוב ולטהור וקשורים לנצחי.
מי שלא חש ולא התנסה בזה באמת - ממילא יתחיל עולם החול החלול מכל תוכן לקרוץ לו בצבעוניותו ובהנאותיו.
מי שנולד דתי ראוי לו שיעריך וישמח בזה מאד מאד. אם קשה לו, אם יבש לו, אם לא מדבר מספיק לנפשו - אדרבא, מחובתו לחפש חיות ונועם ועונג ומשמעות. אבל שיחפש במקום שבו החיות מצויה באמת, בתורה, ולא מחוצה לה. יש ספרים, יש מורים, יש דרכים לנסות למצוא מה יאיר את דרכי שלי לחיים יהודיים מלאים, חמים, מלאי התחדשות.
אין יעוד כזה בכלל, להיות דתי או להיות חילוני. אנחנו יהודים, וזה מה שאנחנו צריכים להיות.
מה זה יהודי? מה זה להיות יהודי?
להיות יהודי פירושו להיות שייך למשהו עמוק, עתיק, מלא חכמה ויופי שאין לו מתחרים בכל כדור הארץ.
בזמן שעמי אירופה, ערש התרבות הנאורה, היו עוד קומץ שבטים ברבריים שעסקו בציד חיות להנאתם, כבר ישבו היהודים, כל היהודים, ולמדו את חכמת עמם: איך לעבור את העולם הזה נכון, איך לחיות חיים עם תוכן ועם עומק. אימפריות עלו וירדו, תרבויות הופיעו ושקעו, והיהודים המשיכו לטוות את תורתם. תורת חיים מפוארים, תורת קדושה גם בפרטי הפרטים הכי קטנים.
נכון, בעשרות השנים האחרונות בעטו הרבה יהודים ביהדותם ובתורת עמם ונעשו "חילונים", אבל חשוב לדעת שהחילוניות היא תופעה קיצרת ימים, שתלך ותחלוף מן העולם. תופעה אומללה של נטישת כל הטוב והיקר תמורת זוהר-תעתועים של חיים גויים וריקניים.
הזהו יעוד? האם לאדם שמתחפש למישהו אחר, שלא דומה לו בכלל - נוכל לקרוא אדם ש"מגשים את עצמו" או "ממלא את יעודו"?
אין "יעוד" חילוני ואין "אידיאלים" חילוניים. כל מה שמייחד תפישת עולם זו הוא, שמושג הקודש אינו קיים שם, אלא רק חול! הרי לחיות גם אנחנו חיים, לעבוד גם אנחנו עובדים, להפיק תועלת מטכנולוגיות מתקדמות - גם אנחנו מפיקים. ואם כן מהו יתרונם עלינו?
להנות מהחיים? לעשות מה שמתחשק? אולי ברגע הראשון זה נשמע מפתה, אבל מי שקצת מכיר את העולם ההוא (ואני מכיר כי באתי משם!) יודע שאותה חופשיות איננה כי אם שיעבוד מטורף וחסר תכלית שעולה מאד ביוקר, שיעבוד שסוחט את עבדי ההנאות ומותיר אותם ריקנים ואומללים עד מאד. כולם! גם אלה שמחייכים ורוממות החילוניות בגרונם, בינם לבין עצמם לא מוצאים מנוח ואין להם שום סיפוק. הזהו יעוד???
ובכלל, מי אמר שבשביל להנות מהחיים חייבים לפרוש מן התורה, חלילה? וכי אנחנו מצווים להיות נזירים? וכי אסור לנו לאכול או לשתות? רק מה, שיהיה כשר? אז מה? זה פחות טעים? כבר אמרו חז"ל: (חולין ק"ט) "כל דאסר לן רחמנא, שרי לן כוותיה", כלומר כל שאסר לנו הקב"ה - התיר לנו דבר מה כדוגמתו. אסר לנו חזיר - התיר לנו דג ששמו שיבוטא "שטעמו כטעם חזיר" וכו'.
אלא ששאלתך, ושאלת אחרים כמוך נובעת בעצם ממקום אחר לגמרי. מי שחושב שאולי היה עדיף לו שלא להיוולד דתי - בהכרח לא התנסה דיו בשמחה ובעונג של קיום המצוות, באושר של היותנו מאמינים באלוקים, בסיפוק שבידיעה כי אנו חיים נכון עלי אדמות, שואפים לטוב ולטהור וקשורים לנצחי.
מי שלא חש בזה, מי שלא התנסה בזה, לא יועילו לו הדיבורים על עול המצוות ועל ש"כך אנו חייבים להתנהג" וכו' - וממילא יתחיל עולם החול לקרוץ לו בצבעוניותו ובהנאותיו.
לדאבוננו, ואני נתקל בזה השכם והערב, גם בתוך מערכות החינוך שלנו התאזרחה לה שיטה הגורסת שהעיקר אינו הלב בקיום המצוות כי אם הדקדוק הטכני בהן בלבד. וכך יוצא שמייצרים אנשים טכניים חסרי לב וחסרי רגש לקודש, אנשים שיש להם הרבה שאלות בלתי פתורות באמונה, והרבה משיכה לעולם החול ולמנעמי העולם הזה.
וכך, לדאבון הלב, נשמטים רבים ויקרים כל-כך מן הדרך.
הלא מקרא מלא הוא: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". מבארים המפרשים שלמרות שאותם יהודים אליהם פונה הפסוק דקדקו ביותר בקיום מצוות, הלב היה חסר, ואם הלב חסר - הכל חסר. כבר לימדה הגמרא (סנהדרין ק"ו) "רחמנא ליבא בעי".
הרחמן - הוא הקדוש ברוך הוא - חפץ בלבנו!
גם הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" הרחיב את הדיבור על הצורך בעבודת הלב, ובלימוד מעמיק בסוגית עבודת הלב, וכך הוא כותב (בהקדמה): "היתכן שייגע ויעמול שכלנו בחקירות אשר לא נתחייבנו בם, בפלפולים אשר לא יצא לנו שום פרי מהם ודינים אשר אינם שייכים לנו, ומה שחייבים אנו לבוראנו חובה רבה, נעזבהו להרגל ונניחהו למצוות אנשים מלומדה?"
והוא ממשיך וכותב, "האהבה אף היא כמו כן, אם לא נשתדל לקבוע אותה בלבבנו בכח כל האמצעים המגיעים אותנו לזה, איך נמצאה בנו? מאין יבוא הדבקות וההתלהטות בנפשותינו עמו יתברך ועם תורתו אם לא נשעה אל גדולתו ואל רוממותו אשר יוליד בלבנו הדבקות הזה? ואיך תטהר מחשבתנו אם לא נשתדל לנקותה?"
החכמה האמיתית, מבאר הרמח"ל בהרחבה, והדבר העיקרי שה' רוצה מאתנו הוא דווקא עבודת הלב! כמו שכתוב (דברים י' י"ב), "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו" וכו'.
ובזה בעיקר צריך לעסוק, באהבה, ביראה, בהתלהטות הלב והמחשבות ובדבקות עם ה', "עד שתתעורר נפשו לעשות נחת רוח לפניו, כמו שלבו מתעורר לעשות נחת רוח לאביו ולאמו".
את יהדותנו עלינו לשאת בגאון ולא כנטל, ואז לא תהיה השאלה "מדוע אני דתי" רלוונטית. שאלה אחרת תישאל אז "איך זכיתי להיות יהודי? מדוע זכיתי דווקא אני לאושר הגדול הזה?", "איך אזכה להיות ראוי לכתר הזה ששמו יהדות?"
אני מקנא במי שנולד בבית יהודי שורשי, וספג אל קירבו משחר ימיו מראות של שבת וחג, תורה ותפילה, חש מנעוריו במגעה המרפא של הקדושה ושל עדינות הנפש המוטבעת בלומדי תורה.
נולדתי חילוני. בחסדי ה' וברחמיו המרובים נודע לי כי חייתי בעולם ריק ונבוב, ואילו תורת עמי, תורת אלוקי, מצפה לי מבוישת בקרן זוית. אבל לפחות, מאחר שעשיתי בעצמי את הדרך מחיים חילוניים אל חיי תורה ומצוות, אי אפשר להרשים אותי היום בכל האורות המתעתעים של עולם החול והניתוק. אין מה לחפש שם! אין כלום!
מי שנולד דתי ראוי לו שיעריך וישמח בזה מאד מאד. אם קשה לו, אם יבש לו, אם לא מדבר מספיק לנפשו, אדרבא, מחובתו לחפש חיות ונועם ועונג ומשמעות. אבל שיחפש במקום שבו החיות מצויה באמת, בתורה, ולא מחוצה לה.
כן, עליו לחפש, כמו בעל תשובה, אחר האמת ואחר החיות, בתוך היהדות ובתוך הקודש פנימה. יש ספרים, יש מורים, יש דרכים לנסות למצוא מה יאיר את דרכי שלי לחיים יהודיים מלאים, חמים, מלאי התחדשות. כפי שראוי ליהודי, וכפי שהורונו חכמי כל הדורות.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם