עלייה לארץ ישראל

שאלה

שלום כבוד הרב,

אני כותב עבודת מחקר בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית שבירושלים, דרך פרויקט לבני נוער שנקרא "אידיאה". תחום המחקר המדויק שלי הוא - עליית יהודים זקנים בערוב ימיהם לארץ ישראל על מנת למות ולהיקבר בה במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20.

לאחר חיפוש מידע במקורות שונים והעמקה בסיפוריהם האישיים של כמה מהעולים הזקנים ההם, עלתה בראשי שאלה הלכתית כלשהי בעקבות דבר שחזר על עצמו בכמה מן הסיפורים והיה נראה לי לא נכון מבחינה הלכתית.

אצטער מראש על הבורות שלי בנושאים ההלכתיים הקשורים בדברים האלה.

ובכן, ראשית רציתי לשאול מה הדין לגבי גבר נשוי שבוחר לעלות בעצמו לארץ ישראל בלי אישתו ומשפחתו, לדוגמה באמת על מנת למות ולהיקבר בארץ הקודש ולזכות במעלות הקיימות בקבורה בה. האם חייב הוא לתת לאישתו גט לפני עלייתו במידה והיא לא עולה איתו?

אני מכיר את ההלכה שאדם שרוצה לעלות לארץ יכול לכפות על הבעל/האישה לעלות עימו/עימה לארץ ישראל במידה ואין היא/הוא מעוניין/ת בכך. אך האם כפייה זו היא בגדר רשות או חובה?

אסביר במדויק למה אני מתכוון ובאילו מקרים נתקלתי בנושא המחקר שלי. בשניים מהסיפורים, בחר הבעל לעלות לארץ ישראל על מנת למות ולהיקבר בה, והאישה החליטה שכרגע היא לא מעוניינת להצטרף אליו, עוד לא הגיעה שעתה. וכמה שנים מאוחר יותר, עלתה גם האישה למות ולהיקבר בארץ. לא ברור אם נתן לה גט, אבל נראה שלא מכיוון שבכל מקרה כוונתה של האישה היה לעלות בעצמה לארץ ישראל, רק מאוחר יותר, ונראה שהמסעות האלה היו בהכרח מאוד אישיים כך שהבעל לא רצה לכפות על אישתו שתגיע איתו, אלא בחר בעצמו לצאת למסע הרוחני והדתי הזה ותכנן שגם אישתו תצא למסע כזה מאוחר יותר (כעבור כמה שנים, הכוונה).

האם ההלכה מאפשרת דבר שכזה? שאישה נשואה תישאר עגונה לבדה בגולה בעוד בעלה עולה לארץ מבלי לתת לה גט?

תודה ענקית מראש על העזרה, מקווה שתוכל לעזור לי.

תשובה