עבדות, חירות ומה שביניהם

שלום יקרה,

מה שלומך?

הרצון שלך מתוק. את כותבת שאת רוצה להרגיש את הייחודיות של הזמן, לנצל את הערכים שבחג המתקרב ושבזמן הנוכחי ולהתעלות בסולם של אותם ערכים. אפשר לומר שזו המטרה של החגים והזמנים המיוחדים, לחבר אותנו לערכים מסוימים שמתגלים בכל מועד.

את שואלת איך אני מתחברת לחירות שמתגלה בפסח? קדושת הזמן מאפשרת לערך להתממש במציאות. המהר"ל כותב שלא החג או האירוע ההיסטורי מקדש את הזמן ומייחד אותו אלא בזמן עצמו יש סגולה שיכולה להתממש באותו זמן. סגולה זו היא שגרמה לאירוע ההיסטורי להתרחש ובכל שנה היא מופיעה שוב. חודש אדר מסוגל להצלה ולכן אומרים שדווקא בו כדאי לעשות משא ומתן עם גוי, וכן להפך בחודש אב ממליצים להימנע מעשיית דין עם גוי בשל הפורענות הטמונה בו. בעצם לפי זה, הערך של החג מופיע במציאות, נרצה או לא, אנחנו לא גורמים לו להופיע אלא אנחנו רק יכולים לנסות לקלוט אותו אצלנו. אני חושבת שהמצוות שה' ציווה עלינו בכל חג הן מסייעות לנו לקלוט את הערך של אותו חג. לפעמים הלחץ להרגיש ממש את החג דווקא מונע ממנו להרגיש אותו באמת, ודווקא השחרור שלנו והנוכחות שלנו הפשוטה בחג, אם לא נאמר הרגילה, מביאה אותנו להרגיש את החג ואת הערכים הנלווים אליו.

טוב, אבל מהי בכלל חירות? אותה חירות שמבטאת בזמן הפסח? לפי המילון, חירות היא חופש. אבל אם אנחנו מסתכלים על יציאת מצרים קשה לומר שעם ישראל יצא לחופש. מיד אחרי קריעת ים סוף הוא מקבל את מצוות השבת ואחרי 50 יום הוא מקבל את התורה שמחייבת אותו לעשות מעשים מסוימים. אז מהי חירות?

כל דבר שאני עושה בא ממקום מסוים בנפש: ממקום של הישארות והתכנסות במקום הנוכחי שלי או ממקום של פריצה והתרחבות מהמקום הנוכחי. הנטייה הראשונית של האדם היא ההתכנסות, אליה קל מאוד להגיע אך קשה יותר לצאת ממנה. הבחירה בצד הקל הזה גורמת להנאה רגעית בלבד שהיא בעיקר נוחות ואילו הבחירה בצד הקשה, בהתרחבות גורמת להנאה וסיפוק לאורך זמן. קל יותר לאחר את האוטובוס ולהגיע מאוחר לכיתה אבל מספק יותר לתכנן את הזמן ולהגיע לפני הצלצול. מספק יותר לא לכעוס על ההורים שלא עשו בדיוק מה שרציתי אבל אם לא כעסנו ואמרנו את הביקורת בדרך יפה נעימה ברור שהתוצאה הפנימית וגם המעשית יהיו לרוחנו. לא קל להתפלל בכוונה אבל ההרגשה אחרי תפילה שנסינו להתכוון בה היא מרוממת פי הרבה לעומת ההרגשה שתהיה אחרי תפילה סתמית. ההתכנסות הזו היא קלה מפני שהיא פסיבית מבחינה נפשית ואפילו מעשית, אנחנו רק נגררים אחרי החיים והמצב הקיים, לכן אנחנו לרוב לא צריכים לבחור בו. לעומת זאת, הצד של הפריצה דורש בחירה, פעילות אקטיבית, אפילו אם היא רק נפשית. אני צריכה להחליט שאני לא כועסת על אימא שלי, לבחור בכך ולחשוב איך אני עושה זאת בפועל. משום שהצד הזה דורש בחירה ומעשה שלי, התוצאה שלו משמחת ומספקת יותר.

בעצם אדם חירותי הוא אדם שמתנהל על פי הבחירות שלו. אדם שבוחר כל הזמן ואין דבר אחר שמנהל אותו חוץ מאותן בחירות.

אז לשאלתך, איך אפשר לטעום מטעמה של החירות? התשובה היא לבחור ולהתנהל בחיים מתוך אותן בחירות. כמו כל התקדמות, כדאי ללכת שלב שלב, צעד צעד. להגדיר מעשה אחד שבו אני בוחרת לאורך זמן מוגדר, להחליט מהי הבחירה האידיאלית שלי בסיטואציה הזו ואיך אני מיישמת אותה בפועל כך שבפועל הבחירה עצמה אולי תהיה קלה יותר. חשוב לא לחשוב ולפנטז שמעכשיו אבחר בכל סיטואציה מכיוון שמן הסתם לא אצליח לעמוד בכך ואתייאש מהר מאוד. אלא יש להגדיר מראש ואם נעמוד בבחירה הזו במשך זמן, נוכל להרחיב את הבחירה שלנו לעוד סיטואציות. אני חושבת שגם עצם המחשבה על הנושא הזה, גם אם אני מתמקדת רק במצב אחד, תעזור לי לחשוב על הבחירות או חוסר הבחירות האחרות שלי בחיים.

מקווה שעניתי לשאלתך. מאחלת לך שתבחרי כמו שאת רוצה באמת ותחיי את החיים מתוך שלמות ושמחה פנימית.

מוזמנת לשאול עוד ולהגיב על הדברים במייל של או באתר.

חג שמח,

כל טוב,

רינת rinathaber@gmail.com.

הדברים מעובדים משיעוריו של הרב אריה מרזר.