שאלה
שלום כבוד הרב
אבקש להתיחס למכתב שלי ברצינות רבה.
אני כואבת כבר הרבה מאוד זמן, וקשה לי מאוד לפתור דפוס חשיבתי שמשבש לי את ההתקרבות שלי.
תחילה אציין- אני בת 33, אני סובלת מהפרעה נפשית הנקראת אישיות גבולית, שזוהי הפרעה המאופיינת בעיקר ברגישות יתר. כך שנושא שאדבר עליו קורע לי את הלב, מעבר לאדם רגיל.
נולדתי חילונית, ובשנתיים האחרונות התקרבתי מעט לדת.
היה לי מאוד קשה מבחינה אמוציונלית, אבל כיום אני עושה דברים על אוטומט. כי אני יודעת בתוך תוכי שזה מה שאני צריכה לעשות ומתעלמת מהרגישות שמפריע לי וגורמת לי לחטוא.
ב"ה התחלתי לשמור שבת ואני מנסה לשמור מצוות ולנסות למצוא את הדרך הנכונה.
קשה לי מאד (בלשון המעטה) יחס הגברים כלפי הנשים.
בימינו הנושא פחות מורגש (אם כי הוא עדיין קיים במידה מסויימת), אך כשאני קוראת כתובים, המוח שלי לא מצליח לקבל את העובדה שהאישה בעבר (בימי התנ"ך) לא הייתה מעבר לגוף המיועד להולדת ילדים.
בעבר, גבר נשא מספר נשים. ואינני מקבל את הטענה שנשים רצו בזאת.
אין בכך שום הגיון. כמו שאתה וכל גבר אחר לא היה מוכן שאישתו תחלוק בו עם עוד גבר.
ובמיוחד אישה, שהיא יצור רגיש.
אני שומעת על אשת תואר וקשה לי מאוד.
אני בוכה, בפירוש בוכה ולא מצליחה להבין זאת.
אני קוראת את נשות מואב ואינני מצליחה להבין מדוע הנשים הן אלה שהיו צריכות לסבול.
נכון שהעונש חל על הגברים החוטאים. אך מה עם אותן נשים שהיו לרעיות?
אני אוהבת את בורא עולם, גם לפני ההתקרבות שלי הייתי מתבודדת הרבה. תמיד ידעתי שזה הדבר הנכון, אך לא התקרבתי בגלל אותו נושא.
דיברתי על כך עם הרבה רבנים, ועדיין לא קיבלתי תשובה מספקת.
שמעתי טענות כמו- נשים רצו בזאת. או כמו- בעבר השוביניזם היה קיים, אך עם הזמן הוא נעלם ובסופו של דבר האישה תעלה למעלה. וכמובן- לצורך התרבות עם ישראל (שטענה זו לא מקובלת בעיניי. שהרי חרם גרשום חל לפני 200 שנה. שזה לא הרבה זמן)
שבורא עולם יסלח לי, אבל קשה לי, קשה לי לחשוב על כך שהוא איפשר לאישה סבול כל כך.
אתה גבר, ואני לא יודעת עד כמה תצליח להבין אותי.
אישה היא יצור עדין ורגיש, למה היא הייתה רק חפץ?
מדוע היא הייתה צריכה להיות האישה הראשונה, השנייה השלישית או ה18?
אין לי תשובה. אין לי מרגוע בראש שלי, לעיתים זה גורם לי לשנאה. לפעמים זה גורם לי להרגיש שהמהות שלי מתבטלת. לפעמים זה גורם לי לשנוא גברים.. בין אם הם יהודים, צדיקים, חכמים.
זה נורא קשה ואני עדיין מחפשת הסבר הגיוני, אמיתי, כנה.
האם אני כאישה לא חשובה? האם אותן נשים צדיקות שהיו בעבר אינן צדיקות? (שבעצם אין לנו ספק שרמת בצדיקות שלהן עולה מעבר לכל דימיון)
אז מה אני אמורה לעשות?
זה כואב לי נורא.
כולנו יודעים- יש גבר אחד ואישה אחת שצריכים להקים בית נאמן בעם ישראל.
למה זה חל רק היום ובעבר לא? האם ללא חרם גרשום זה היה "ממש בסדר" שאישה לא תזכה לנאמנות מבעלה. למרות ששורת על טהרה ומצוות?
אין לי מענה. אין לי מרגוע בנושא.
אני אשמח להסבר. לכל הסבר. אני רוצה להתקרב עוד והנושא הזה פשוט עוצר אותי ומכניס אותי לעצבות אין סופית.
אני מודה לך מראש ומאחלת המשך שבוע נעים ורגוע
תשובה
בס"ד
שלום רב,
עדיף לא לעשות דברים "על אוטומט" עדיף שיהיה חיבור בין המעשה והמחשבה. לכן אני משתדל להשיב לשאלתך זו. את מוזמנת לבקש הבהרות לדברים נוספים, כדי לצמצם את הדברים שאת עושה "על אוטומט".
הטענה שהאישה בתורה, היא גוף להולדת ילדים, זו טענה שגויה לחלוטין.
יש לכך הוכחה ברורה:
בספר בראשית, יש שתי פרשיות שמתארות את הקשר של איש ואישה. אחת בפרק א', שנייה בפרק ב'.
בפרק א' תכלית הקשר בין איש ואישה נועד להביא ילדים: "זכר ונקבה, ברא אותם. ויברך אותם, אלוהים, ויאמר להם אלוהים פרו ורבו ומלאו את-הארץ..."
אבל בפרק ב' - לא נזכרים בכלל ילדים. בפרק ב' הקשר כולו מטרה לעצמו - איש ואישה נודעו לחיות ביחד למען ה'יחד' שלהם:
"ויאמר ד' אלוהים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר, כנגדו...
"ויאמר, האדם, זאת הפעם עצם מעצמיי, ובשר מבשרי; לזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוקחה-זאת. על-כן, יעזוב-איש, את-אביו, ואת-אימו; ודבק באשתו, והיו לבשר אחד."
הזוגיות היא לשמה - להיות יחד = בשר אחד. פסוקים אלו הם שיר הלל למונוגמיה. ברור שרק איש אחד ואישה אחת, יוצרים את השלמות. שניהם שווים בשלמות זאת - שנקראת 'בשר אחד'. שלמות של גוף ונפש.
חשוב לציין שהמושג "אחד" במקרא הוא מושג קדוש = "ד' אלוקינו ד' אחד".
בכל המקרים בתנ"ך, בהם אין מונוגמיה - זו תוצאה של תקלה:
שרה היא אשתו של אברהם, הגר נמצאת בגלל העקרות של שרה.
רבקה היא אשתו של יצחק.
רחל היא בחירתו של יעקב, שאר הנשים הם בגלל ההתערבות של לבן.
ליוסף יש אישה אחת, אסנת.
לאהרון יש אישה אחת, אלישבע.
למשה יש אישה אחת, ציפורה.
היחיד שמתואר כמי שיכול לכתחילה להרבות נשים זה המלך - יש לכך סיבות מדיניות ופוליטיות.
בימי חז"ל אתך רוב החכמים אנחנו יודעים על אישה אחת.
רבינו גרשום חי לפני 1000 שנים. הוא הבין שהשעה כשרה להפוך את הרצוי לחובה מלאה, וכך עשה.
על 'אשת יפת תואר' מסבירים חז"ל שדיברה תורה כנגד יצר הרע. כלומר התורה לא ממליצה ולא מכוונת לוחם עברי להתנהגות כזאת. המצווה נועדה דווקא לצמצם את הפגיעה באישה. באותם ימים לוחמים הרשו לעצמם לעשות הכל באשת האוייב (על סיסרא מסופר שהוא לוקח: "רחם רחמתיים לשלל גבר") כאן באה התורה ומגבילה את חופש הפעולה של הלוחם העברי.
התנ"ך מכיר בערכן וייחודן של הנשים. התנ"ך מתאר בהערכה עצומה פעולות של נשים שידעו לעמוד על האמת והצדק שלהן, גם כנגד גברים מוערכים: דבורה וברק, חנה ועלי, אביגיל ודוד.
בשונה מפמיניזם של היום - נשים אלו לא מוצגות עם תכונות גבריות, להיפך התנ"ך מציג את הסגולה הנשית שלהן: אינטליגנציה רגשית ובין אישית, רגישות וקשב, וכמובן אומץ לב ותושייה.
גם אצל חז"ל יש הערכה לכוחן הייחודי של נשים בתיאור של מרים אחות משה שמתעמתת עם אביה - מנהיג הדור, עמרם, ומשכנעת אותו בצדקתה.
על פי חז"ל, בשעבוד מצרים, היו אלו הנשים שנאחזו באמונה, ופעלו בגבורה ובתושייה כדי לקיים את עם ישראל.
אציין לסיום שני שירי הלל לשתי נשים. שירי הלל הללו מעידים כמה יקרות הנשים וכמה הן מכובדות על בני זוגן:
אצל האחד כמושא אהבה רומנטית בשיר השירים.
אצל השני כמושא אהבה בוגרת ובשלה, מלאת הערכה למידות ולעשייה של האישה, בפרק אחרון במשלי.