ללא נושא

שלום לך.

לשאלתך כמה תשובות בעיני, חלקן אידיאולוגיות וחלקן קיומיות. אמנה אותן אחת לאחת:

- אין לנו בחירה אם להשתדל למצוא את ייעודנו בעולם או לא. 'האדם מחפש משמעות'.
ללא משמעות, חיינו אינם חיי אדם אלא חיי בהמה, וככאלה 'טוב מותי מחיי'. אדם בעל בינה מחפש אחר תכלית ופשר לחיים, משום שהוא סבור שכשם שהוא בעל שכל ותפיסה, כך גם העולם שסביבו אינו שואף לתוהו אלא למהות אחרת, מתוקנת יותר.

- 'אדם' הוא מושג רחב יותר מאשר המציאות הבשרית של 'כאן ועכשיו'. בהיותך שייך לגזע אנשים, הנך ממשיך של אבותיך וחלק משרשרת אותה ימשיכו ילדיך. המוות איננו מרתיע את האדם, המאמין בכך שאיננו תלוש בעולם אלא הוא חלק ממספר מערכות, שאחת מהן היא השייכות שלו לחלק 'המדבר' שבמציאות, קרי: בני אנוש. בעקבות הידיעה הזו, שאלת הייעוד הופכת לשאלה כללית יותר. על האדם לענות על שאלת ייעודו, כדי שיוכל למלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, כשלאחר שמיצה את תפקידו, יפנה את הבמה לבנו- ממשיכו, וכן הלאה, עד לתיקון המציאות.

- עוד שאלה הקשורה בשאלת הייעוד, היא שאלת המיצוי העצמי. אדם צריך לחתור למגע עם נקודה פנימית כזו שתגלה לו את עצמו, כשרונותיו ויכולותיו. אין כאן שאלה של 'מה הלאה?', אלא שאלה של 'מה עכשיו?'. אדם שלם יכול להתקיים רק במקום בו הוא ממצה את כשרונותיו השכליים, הרגשיים והרוחניים, ולפיכך שאלת הייעוד חייבת להשאל, ללא קשר לאפקט הזמני שבקיום.


אלו הדברים שחשבתי בעקבות שאלתך. אולם אני מוכרח לומר: העיסוק במוות איננו בריא ולא משאיר עקבות טובות בנפש. חשוב מאוד לעסוק בחיים ובמה שהם נותנים לנו, מתוך הארת פנים והודאה על אפשרות התיקון והשמחה בעולם, ולא בשאלות תיאורטיות אודות מוות וחידלון. אם לא נעשה כך, אנו עלולים למצוא עצמנו במקומו של קהלת בגילגוליו השונים: "וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ".

אולי עדיף שנאמץ את מסקנת קהלת, לאור נסיונו וחכמתו: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם".


אור וטוב,
נחום.