שאלה
שלום!
רציתי לומר קודם תודה שאתם מפיקים מקום תשובה לשאלות שלעיתים אין פשוט את מי לשאול..
אז שלום! אני בשירות לאומי,
כל חיי אהבתי לתת ולעשות למען האחר ויצא דווקא שעכשיו בשמן הנתינה יכולתי הנפשית לתת היא פחותה.
אין אני מערערת על דבר זה, זה מבחינתי תהליך שאני צריכה לעבור, אבל הבעיה היא בביתי.
אני מרגישה שיש יותר מידי דברים מובנים מאליהם בבית עד שכמעט ואינני מסוגלת לעשות טובה למישהו בבית, וגם אם כן זה לא בשמחה וכמעט אף פעם לא מובל בתרועות של כייף(כל זה אני מדגישה בשנה האחרונה)..אני מרגישה הרבה כאילו אני צריכה להראות להם שלא כל החיים אעמוד לרשותם, אני מרגישה הרבה תחושה להראות להם. להראות להם מי אני. או להראות להם שלא כל דבר שיירצו יקבלו וכל מיני. ותחושה זו מציקה לי מאוד, אשמח לדעת אם יש על זה התייחסות בדת. ובכל מקרה אשמח לשמוע את דעתך..
תודה רבה!
תשובה
שלום וברכה
משאלתך ניכר כי המצב הנוכחי מורכב עבורך.
מחד, עושה רושם שאת שמחה על התהליך בו את נתונה ועל הרגישות שאת מפתחת ביחס לעצמך ולצרכייך.
מאידך, נראה שהמציאות הזו לא מוציאה ממך רק כוחות חיוביים, ושיש לה גם היבטים מורכבים יותר - כגון 'להראות להם' וכיו"ב.
לפעמים תהליך ההתבגרות דורש ריחוק מה מהבית. 'על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו'. דווקא העזיבה מאפשרת לעיתים לראות את הבית באור חיובי, ודברים שהחיכוך היומיומי מראה כצורמים (מובנים מאליהם, בשפתך) הופכים ממרחק הזמן והמקום למושא לערגה ולהערכה ('איזה בית טוב ומפרגן היה לי'). ייתכן והריחוק שנוצר כעת סביב השירות הלאומי יוכל לסייע בהגדרה עצמית זו ובעין הטובה על הבית.
לפעמים שיחה גלויה עם ההורים או אחד מהם גם היא יכולה למתק את התחושות הקשות. ישנם מקרים רבים בהם הורים וילדים מתבגרים לא משוחחים באופן גלוי, על אף שיש על מה.
תמיד כשעושים מעשה (גם אם אחד, גם אם קטן) בחיוך ובשלמות, ומשתדלים לעשות את אותו המעשה בשמחה ובלב שלם, הרי שהדבר יוצר מעגלים של טוב ושל תחושות טובות בבית ובסביבה.
בהצלחה
אורי
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם