שאלה
שלום לכבוד הרב,
ישנם שני כללים:
מצד אחד מבואר בגמרא (שבועות כו,ב) שאין הנדר או השבועה חלים עד שיהיה פיו וליבו שווים, וכך נפסק ברמב”ם (שבועות פ”ב ה”י), ובשו”ע יו”ד (סי’ רי סעי’ א’, וסי’ רלט סעי’ א’).
מצד שני, ישנו כלל הקובע ש”דברים שבלב אינם דברים”.
1. למתי קיים כל אחד מן הדינים?
2. אם אדם נדר שלא ילך למקום מסוים, והתכוון למקום ספציפי בלבו, ומדבריו עשוי להשתמע שהתכוון לעוד מקומות – האם כוונת הלב היא זו שקובעת למעשה? שהרי אליה הוא התכוון – לדוגמה:
א. אדם שנדר שלא ילך לראובן, אך התכוון לראובן ספציפי ולא לכל אחד שקוראים לו ראובן?
ב.כאשר ישנה כוונה מסוימת בלב, ומה שאדם אמר בפיו – עשוי להשתמע בעוד אופן, שהוא הפוך או שונה מכוונת הלב (כמו בדוגמה שאמר ‘ראובן’, והתכוון בלב לראובן ספציפי, ולא לכל ראובן) - האם הכוונה קובעת למעשה?
ג. משמע מהרמב”ם (שבועות פ”ב ה”יד), שהכוונה קובעת, כשאדם נדר בסתם.
ד. מתי מתקיים הכלל השני? האם בדינים שנוגעים רק לאדם עצמו (כגון נדרים) -אז דברים שבלב הווי דברים, וכל מה שלא הווי דברים הוא רק בדינים שנוגעים לחבירו?
תודה רבה
תשובה
שלום
בנדרים קיימ"ל שבעינן שיוציא בשפתיו את הנדר בלשון נדר או שבועה (ולא כר"ת). יחד עם זאת, תוכן הנדר תלוי בכוונתו, ולא אמרינן דברים שבלב א"ד בהלכות נדרים (יש חולקים בזה, אך באומדנא דמוכח ודאי לא אמרינן את הכלל הזה לכו"ע, והולכים אחר מחשבתו).
זאת זולת הרהור צדקה שבו החמירו כמה מהאחרונים אף שלא הוציא בשפתיו כלל לשון נדר.
לכן אין סתירה בין הדברים, משום שמה שמוציא בשפתיו הוא לשון הנדר, ומה שהדבר תלוי בכוונתו הוא פירוש משמעות הנדר ותנאיו.
לכן במה ששאלת- הולכים אחר מה שהתכוון בלבד. ורק אם מדובר באומדנא חדשה כעת, בזה דעת הרמ"א להחמיר, ויהיה טעון התרת נדרים בפני חכם.
זה הכלל- דברים שבלב א"ד נאמר בכל התורה, זולת מקומות שבהם התורה החריגה את גדרי הדין. כגון נדר שבעינן פיו וליבו שווין, או ביטול חמץ לדעת חלק מהראשונים, או הרהור ע"ז שחייב בו אף במחשבה, או איסור פיגול בקרבן, ועוד.
כל טוב