שאלה
שלום רב,
ישנם שני כללים:
מצד אחד מבואר בגמרא (שבועות כו,ב) שאין הנדר או השבועה חלים עד שיהיה פיו וליבו שווים, וכך נפסק ברמב”ם (שבועות פ”ב ה”י), ובשו”ע יו”ד (סי’ רי סעי’ א’, וסי’ רלט סעי’ א’).
מצד שני, ישנו כלל הקובע ש"דברים שבלב אינם דברים".
1. למתי קיים כל אחד מן הדינים?
2. אם אדם נדר שלא ילך למקום מסוים, והתכוון למקום ספציפי בלבו, ומדבריו עשוי להשתמע שהתכוון לעוד מקומות – האם כוונת הלב היא זו שקובעת למעשה? שהרי אליה הוא התכוון – לדוגמה:
א. אדם שנדר שלא ילך לראובן, אך התכוון לראובן ספציפי ולא לכל אחד שקוראים לו ראובן?
ב. אדם שנדר שלא ילך למקום שמספק שירות מסוים (ואם ילך יעשה כך וכך..), ומדבריו עשוי להשתמע, שהתכוון לדברים נוספים (שלא התכוון אליהם כלל), האם מה שקובע הוא כוונת הלב, שהרי התכוון שלא ללכת לאותו מקום ספציפי, שהיה בלבו?
ג. משמע מהרמב"ם (שבועות פ"ב ה"יד), שהכוונה קובעת, כשאדם נדר בסתם.
ד. מתי מתקיים הכלל השני? האם בדינים שנוגעים רק לאדם עצמו, כגון נדרים, דברים שבלב הווי דברים, וכל מה שלא הווי דברים הוא רק בדינים שנוגעים לחבירו?
תודה רבה
תשובה
בס"ד
שלום וברכת ד'
עיין ט"ז סי' רי ס"ק ג ובש"ך ס"ק ב. ושם עולה שנידון 2.א. נאסר רק ראובן הספציפי, כיוון שאין סתירה בין כוונתו ודיבורו אלא שלא השלים דבורו. 2.ב. - לא הבנתי את השאלה. ב.ג. נכון מאד. 2.ד. כשיש סתירה בין הפה והכוונה אנו אומרים דברים שבלב אינם דברים.
בברכת התורה והארץ
יהודה הלוי עמיחי
מכון התורה והארץ