שאלה
כבוד הרב שלום,
אני בחורה דתייה שנמצאת כרגע בשנת מדרשה לפני השירות הלאומי.
במהלך לימודיי במדרשה אני נפתחת לנושאים שלא הכרתי לפני.
אני מרגישה שמתעורר בי מן פחד על השכלות של מעשים שלי במהלך חיי.
יש בי יראת ה מתוך פחד.
אני מפחדת לקיים מצוות מתוך יראה שאם לא אעשה אז אענש. יש בי רצון עז לעשות מתוך רצון ואהבה ולא מתוך פחד ויראה.
מצב כזה גורם לי להרגיש חוסר נוחות בלימוד ובחיי היום יום, כמו "ללכת על ביצים" בכל מעשה בחיי.
לכן אני שואלת
1.האם זה לגיטימי?
2. מה לעשות במצב כזה? איך לעורר את הרצון לעבודה מתוך אהבה?
3. מה דעתו של הרב בעניין?
תודה רבה וחודש טוב!
תשובה
שלום
עבודת השם חייבת לכלול קורטוב של פחד, ויראת העונש אינה מדריגה עוברת אלא מדריגה עליה נבנות הבאות אחריה.
אמנם ככל שאהבת השם בוערת באדם, ובהשכלתו, כך יראת העונש אינה דומיננטית. אך היא קיימת. שכן בעת שהאהבה אינה מתגלה כגון במשברים, אזי ההגנה האחרונה בפני קריסה לעולם החטא היא דוקא יראת העונש. ומה עוד שהיא אמת, ולכן קיימת לעולם אלא שאינה רלוונטית מאד בשלב מתקדם.
התחושה שלך טובה מאד. ראוי להרגיש חוסר סיפוק ביראת העונש לבדה, ולשאוף לאהבת השם כמסד לעבודת השם.
הדרך לכך היא בהבנה שהיראה אינה נועדה להיעלם. ואז תניחי את נשקך נגד היראה ותפני לאהבה יחד עימה.
כתב רבינו הרמב"ם שהדרך לאהוב השם היא על ידי שמכירו. הכרת השם היא דואלית- הכרת בריותיו, והכרת מוסרו. דהיינו המבט במדעי הטבע ובטבע עצמו, והמבט בתורה הקדושה שהיא המוסר האלוקי.
שני אלה גורמים לאדם להבחין באמת האלהית המחיה את העולם כולו בטובה, והאדם מתאהב כולו בבורא יתעלה מאהבת האמת שנטע בנו השם.
בהצלחה