שאלה
שלום, הרב,
לצערי לפני שבוע פקד את הישיבה בה אני לומד מקרה מצער, נער בן 18 שלמד בכיתה יב' שסבל מדכאונות קשים שם קץ לחייו, הוא לדעתי היה בן אדם מאוד נחמד ובאמת שלפני שידעתי שהוא באמת התאבד, רציתי שיקבל שכר על הדברים הטובים שהוא עשה בחייו, לכן העציב אותי מאוד להיזכר בגמרא שאומרת שמי שמאבד עצמו לדעת (מתאבד), אין לו חלק לעולם הבא וגם הרבה בישיבה ציטטו את הזוהר (כמדומני שזה הזוהר, או שזה ספר קבלה אחר) שהוא לא יורד לגהינום אלא לכף הקלע שזה אפילו יותר גרוע מגהינום ושלנשמה שלו לא יהיה מנוחה אף פעם.
קודם כול, רציתי להבין איך זה הגיוני זה שבנאדם שהגיע למצב כזה קשה בחיים שהוא פשוט לא ייכל לסבול שלצערנו גרם לו להתאבד, זה כתוב עליו בקיצור שולחן ערוך של הרב גאנצפריד ש"הוּא רָשָׁע ֹשֶאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ"(סימן רא), זה אומר שאותו מסכן אפילו היטלר והנאצים לא יגיעו למעלת הרשעות שלו כמו זה שלהבדיל אדם שחזר בתשובה אפילו צדיקים ממש גדולים לא עומדים במחיצתם? וזה גם מדאיג אותי מבחינת העונש, אם הוא כזה רשע שממש אין למעלה ממנו אז זה אומר שהוא יקבל עונש כזה נורא שקשה לתאר מרוב שהוא נורא? יכול להיות שיש מישהו שהיה ממש צדיק ובשניה אחת כל הפרסים שהגיעו לו הופכים לעונש?
עוד רציתי לשאול את הרב האם זה אומר שאין שום דרך לשפר את המצב הנורא בו הוא נמצא כרגע או שאם באמת נלמד תורה לעילוי נשמתו ונעשה לעילוי נשמתו עוד הרבה מצוות ומעשים טובים נצליח בדרך כלשהי להקל עליו את הדברים הקשים שהוא עובר ולו בקצת?
תודה מראש על התשובה, דביר.
תשובה
שלום וברכהֿֿֿ
הנושא בו אתה עוסק הוא מהרגישים ביותר הקיימים בעולמנו.
הוא אכן מושך אותנו לשני כיוונים מנוגדים. מחד גיסא, אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. אין מי שעומד בחוץ מסוגל להיכנס לעולמו של האדם שחש כי הוא נכנס למבוך שאין יציאה ממנו, והוא שולח יד בנפשו. התחושה של חוסר תקווה, דרך ללא מוצא, חושך על פני תהום וטוב מותי מחיי הן סערת נפש עצומה, שהדרך חסומה בפני מי שלא נמצא שם להיכנס לתוך עולמו.ֿ אתה שואל ״איך זה הגיוני ?״ - זו לא תחושה הנוצרת מן ההיגיון. להפך, זוהי סערת נפש נוראה מול איבוד כל סדק של אור ונשיאת משא כבד כל כך עד שמבקשים להשליך את הכל. לא זו בלבד, אלא שאנו חייבים להיזהר בכבודן ובכאבן של המשפחות, שהתאבדות מטלטלת אותן ומטילה אותן לים סוער.
מאידך גיסא, כל עולם התורה על שלל גווניו - ההלכה והאגדה, דברי המוסר והתפילה - שוללים לחלוטין, כמעט (צריך לזכור את שאול המלך ועוד) בכל דרך ובכל מצב את ראיית ההתאבדות כפיתרון כלשהו, וכמעשה שהוא לגיטימי. הדבר נובע מאין ספור כיוונים: מההכרה כי התורה אסרה (״שופך דם האדם באדם״); מכך שחיינו הם בעלי צלם אלוהים; מכך שקבלת ההתאבדות כאחד המעשים האפשריים הוא פתח עצום להחלשה; הכאב הגדול שהיא גורמת ועוד ועוד. על כן, אנו מוצאים דרכים רבות בהן ישנו מאבק בלתי מתפשר בדרך זו, ובעבר אף היו קוברים את המתאבדים מחוץ לבית הקברות כחלק מכך.
איני יודע לומר מה קורה בשמיים. איני חושב שהמקורות אכן התכוונו לומר שרשעותו היא אכן הרשעות הגדולה ביותר. אין לי ספק שבעל השולחן ערוך ראה ברוצחים, אנסים ושאר עושי עוול ופשע כלפי אחרים רשעים הרבה הרבה יותר גדולים. מה שאני קורה במקורות שאתה מביא הוא רצון לנעול כל דרך של לגיטימציה של הליכה בדרך זו, על אף המלכודת העמוקה שאדם חש. ֿ
וזה אכן גם התפקיד שלנו: ללכת בשתי הדרכים גם יחד. להיזהר מלשפוט, לצער את המשפחות, לחלל את זכרו של אדם וכדו׳. ומאידך גיסא, לשנן לעצמנו עוד ועוד כי דרך זו אינה פתוחה כלל בפני אדם, וההתמודדות הקשה מאוד עם מאורעות החיים נעשית מתוך קבלה, תקווה ואמונה.
כל טוב ושלא נדע